בדין צירוף ע"י ראיה

לרפואת

יואב חי בן רבקה. משה בן רבקה.

להצלחת

ר' משה קמחי ומשפ'. ר' יורי זק ומשפ'. ר' מאיר פרץ ומשפ'.

לע"נשלום בר עישה לבית דנינו. דוד בר תמר לבית דנינו.

יש לדון ולברר דרכי הצירוף למניין אם הוא ע"י נוכחות עשרה אנשים באותו מקום בדווקא או"ד אף ע"י ראיה שכשרואים זה את זה מצטרפים, וכבר נחלקו בזאת גדולי האחרונים. ויתבאר.

חלק א'

א. בשו"ע סי' נה סי"ג "צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם, והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ, דהיינו כשסוגר הדלת ממקום (שפה) פנימית של עובי הדלת ולחוץ, כלחוץ".

ומקור דין 'מקום אחד' בפסחים (פה:) "משנה: אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך. ובמוקדשין קוצץ בקופיץ, שאין בו משום שבירת העצם. מן האגף ולפנים – כלפנים, מן האגף ולחוץ – כלחוץ. החלונות ועובי החומה – כלפנים. ובגמרא: אמר רב יהודה אמר רב: וכן לתפלה. ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים".

ופירש רש"י "וכן לתפלה – העומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה, והעומד חוץ לפתח – אין מצטרף. אינה מפסקת – שאין הפסק לפני המקום, שהכל גלוי וידוע לפניו, ואין סתימה לפניו".

ובתוס' (ד"ה וכן) "וכן לתפלה – פי' בקונטרס לענין צירוף. ואין נראה דבאלו נאמרין (סוטה לח:) משמע סוגיא דגמרא דהלכה כר' יהושע בן לוי דאמר אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת. ובפרק כל גגות (עירובין צב:) משמע סתמא דגמרא דמחיצה מפסקת לצירוף דקאמר ט' בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין, ולענין שופר ומגילה נמי לא מצית לפרש דתנן בהדיא (ר"ה דף כז:) היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או מגילה אם כוון לבו יצא. ונראה לר"י דהכא מיירי לענין לענות יחיד קדושה ויהא שמיה רבא מברך דאין מחיצה מפסקת לריב"ל ולרב יהודה מפסקת כיון דהוי דבר שצריך עשרה, וכי היכי דלא מצטרף לא נפיק ידי חובה אבל שופר לא בעי עשרה".

נמצא לדברי תוס' כל נדון 'אגף' הוא לעניין עניה ולא לעניין צירוף שבזה אין מצטרף אא"כ יש עשרה במקום אחד.^[1]אך לא נתברר אם 'מקום אחד' בדווקא או"ד דוקא במקום שאין רואין זא"ז אין צירוף אלא ע"י מקום אחד, אך בכה"ג שרואין ש"ד דלא בעי מקום אחד.

מחלוקת ראשונים בעניין צירוף ע"י ראיה

ב. וראיתי לרמב"ן (פסחים פה:) שביאר את מחלוקת רב וריב"ל לעניין צירוף אלא דוקא לעניין צירוף של העומד בחצר קטנה שלפני הבית וכד' ברואין מקצתן זה את זה אך בשני בתים לכו"ע אין מצטרף כפשט הגמ' בערובין. עוד הוסיף לשאול מ"ש מדיני זימון שמצטרפים ע"י ראיה אפי' בשני בתים. ותי' דלא קי"ל כירושלמי אלא דין תפלה וזימון שווים וכשם שלא מהני צירוף תפלה ה"נ לא מהני צירוף זימון ע"י ראיה. נמצא מבואר דסבר הרמב"ן שאין לצרף ע"י ראיה משני בתים ויש להשוות דין תפלה לזימון לגמרי. ומ"מ לדידן (שו"ע סי' קצה) דמהני צירוף ראיה בזימון יש מקום ללמוד לצרף אף בתפלה. וי"ל.^[2]

ומצינו לראבי"ה (ברכות סי' קלד) שכתב דמהני צירוף ע"י ראיה בין בזימון ובין בתפלה ולתועלת אעתיק הלשון וז"ל שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון ואם לאו אלו מזמנים לעצמן ואלו מזמנים לעצמן. ובהלכות גדולות כתוב לאו דוקא בבית אחד. וכמו דשרי הכא לצירוף כך הדין נמי אם שליח ציבור עומד לבדו והצבור עומדין לבדן, דבעינן שיעמדו יחדיו, דאם רואים זה את זה הרי הם כבבית אחד. ולכך הורגלו שהשליח צבור לבדו עומד על המגדל ואומר קדיש אחר קריאת התורה, ואף על פי שמקצת מחיצות והפתחים שיש להם צורת הפתחים נידונים כמחיצה, כדמוכח בפרק קמא דעירובין, ואף על פי שאין עשרה על המגדל, אומר קדיש ועונים אחריו, כיון שרואים זה את זה. וכן היושבים חוץ לבית הכנסת עונים, ובלבד שיהיו רואים זה את זה, ואפי' אין להם מנין מבחוץ. ואפי' לר' יהושע בן לוי דאמר אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים מודה לענין צירוף ולענין שליח צבור דמפסקת. ולהכי בפ' כל גגות לא אמרינן ופליגא דר' יהושע בן לוי גבי חצר קטנה שנפרצה לגדולה דהוה הקטנה כפתחה של גדולה שהרי נפרצה במילואה אבל לגדולה יש גיפופי. ומסיק התם דיורי גדולה בקטנה ואין דיורי קטנה בגדולה וכו' עד צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאים ידי חובתן צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאים ידי חובתן תשעה בגדולה ואחד בקטנה מצטרפין תשעה בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין. וכל זה מיירי בשאינם רואין זה את זה וכו'. ע"כ.^[3]

נמצא דנחלקו קמאי אם מצטרפים בתפלה אף ע"י ראיה, שדעת הרמב"ן שאין מצטרפים ולראבי"ה מצטרפים וכל דברי הגמ' בערובין גבי גדולה וקטנה שאין מצטרפים איירי בלא רואין זא"ז.

כראבי"ה כן י"ל ברשב"א וכנגדם האו"ז והרשב"ש

ג. כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' צו) וז"ל שאלת על מה שסמכו בכל גלילותינו שיהא שליח צבור עומד בתיבה שהיא גבוהה עשרה ורחבה ארבעה ושיש לה מחיצות גבוהות. ומוציא את הרבים בתפילה ועונין אחריו קדיש וכל דבר שבקדושה. ואי משום דרבי יהושע בן לוי (סוטה דף ל"ח ב) דאמר אין מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. לא נאמרו דברי רבי יהושע אלא בשיש עשרה במקום שליח צבור וכדעת הראב"ד ז"ל וכו'.

עוד אני אומר שאפשר לומר שכל שרואין אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי ומצטרפין. ודומיא דזימון של ברכת המזון דתנן (ברכות פ"ז דף נ' ע"ב) שתי חבורות שהיו בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון. ולא תימא דוקא בבית ממש דבית אחד היינו בירה אחת. וכמו שאמרו דקרו לבירה בית. וכן מבית לבית האמור בפסחים דהיינו מבירה לבירה אחרת. ומפנה לפנה ממקום אחד למקום אחר שבבירה דהיינו מאיגרא לארעא. ועוד דבירושלמי פירשו כן בביאור וכו'. ע"כ.

והנה האחרונים למדו מדברי הרשב"א מקור למה דסגי צירוף בראיה אע"פ שאינם באותו מקום. וקשה כיון שלא אמרה הרשב"א אלא בלשון 'אפשר' מנלן לפסוק כך דסגי ברואין זא"ז. וכ"כ המחזיק ברכה (א"ח), ויתבאר.

והנה הרשב"ש (סי' לז) כתב על דימוי זימון לצירוף בזה"ל אותה ששנינו בפרק שלשה שאכלו שתי חבורות שהיו בבית א' בזמן שאלו רואין את אלו מצטרפים, וטעה בזה בשתים. האחד שאלו אמר חמשה שהיו אוכלים בבית זה וחמשה בבית אחר בזמן שאלו רואים את אלו הרי אלו מצטרפים היתה ראיה לזה, אבל המשנה לא דברה אלא בשתי חבורות ובכל חבורה יש כדי לברך בזמון או בשם וכל חבורה היתה חייבת בפני עצמה בלי שום צירוף ואלו רצו לברך לעצמם וכל אחת היתה יכולה לברך לעצמה, אבל אלו החבורות רצו שאחד יברך לשתיהן.

ויש הפרש בין צירוף של תפלה ששאלתם לצירוף של ברכת המזון, שצירוף של תפלה ששאלתם עליו הוא שאתם רוצים להשלים מנין עשרה באותם שבחוץ, וצירוף ברכת המזון הנזכר במשנה הוא שבכל מקום יש כדי הצורך אלא שרוצים לפטור עצמם בברכת א' מן החבורות ובזה צירוף כל דהו סגי, משא"כ בצירוף של תפלה שאנו צריכים עשרה במקום א' וליכא וכו'. ואם היה אפשר שבכל מקום שיש חמשה בבית זה וחמשה בבית זה הוי מצטרפין לעשרה לברך בשם, יותר היה לתנא ללמדנו דין זה ולשנות לנו חמשה שאכלו בבית אחד וחמשה בבית אחר בזמן שמקצתן וכו', והיינו למדין מק"ו אם כשאין שם כל הצורך בכל אחת מצטרפין וכו', וכן דרך התנא לומר דין אחד להשמיענו רבוי דינים במיעוט מלות, וכיון שתפס התנא דרך זו ותפסה בב' חבורות, נראה פשוט דוקא בב' חבורות שבכל אחת יש כדי כל הצורך. ע"כ.

ובאמת שתמיה גדולה היא על האחרונים המדמים עניין צירוף לזימון הא לא דמי דהתם איירי בב' חבורות שיש בכל אחת כדי זימון וממילא קלה היא הציטרפותם, משא"כ לגבי תפלה בדליכא עשרה הרי צריך צירוף בשביל עיקר חלות המניין וזה ליכא בנקל.^[4] ועוד הוסיף להקשות שהיה לתנא ללמדנו על חמישה ומינה כ"ש לחבורה. ויתבאר.

וכעת נבוא בס"ד לדון ולברר בשיטת המחבר אי מהני צירוף ע"י ראיה כיון דלדברי הראבי"ה דברי הגמ' בערובין איירי באין רואין זה את זה ממילא אפשר אף בדעת המחבר ללמוד דמה שצריך 'מקום אחד' היינו באין רואין זא"ז.

דין העומד מאחורי בית הכנסת

ד. בשו"ע (סי' נה סי"ד) "מי שעומד אחורי בהכ"נ וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה. הגה: גגין ועליות אינן בכלל בית, והעומד עליהם אינו מצטרף (רבינו ירוחם)".

ובב"י (שם) "תנן תו בפרק כיצד צולין החלונות ועובי החומה כלפנים ופירש רש"י החלונות שבחומות ירושלים ועובי ראש החומה בגובה כלפנים ואף על גב דבעובי השערים לא אמרן הכי התם כדמפרש טעמא בגמרא מפני המצורעים וגם בזה כתב הרמב"ם דלענין קרבן פסח קאמר. ואיתא תו התם בגמרא גגין ועליות לא נתקדשו וכתב רבינו ירוחם שנ"ל שבכל זה הוא הדין לבית הכנסת דגגין ועליות אינם בכלל בית והחלונות ועובי הכתלים כלפנים. ומשמע לי דהאי דחלונות ועובי הכתלים כלפנים כשראשו ורובו בחלון או על עובי הכותל הנראה מתוך הבית. ומצאתי שכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב בשם גאון דמכניס ראשו בחלון מצטרף עמהם למנין עשרה ולא חילק בכך. וכן כתב בארחות חיים וזה לשונו כתב רבינו האיי מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ארבע ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה". עכ"ל.

שלוש הבנות בדברי הב"י

ה. והמתבונן יראה שיש בדברי הב"י ג' שיטות העודפות אחת על חברתה. שיטה א' היא רבינו ירוחם ע"פ הבנת הב"י דדוקא במכניס ראשו ורובו מצטרף כקרבן פסח. שיטה ב' היא המהר"י אבוהב זצ"ל בשם גאון דסגי בראשו לחוד. ושיטה ג' היא האו"ח בשם רב האי גאון דסגי במראה פניו, ולכאורה היא השיטה הקלה דמצטרף אף במראה פניו ללא הכנסת הראש.

אלא שיש להסתפק אם שלוש דרגות יש כאן או"ד רק שתים. והיינו, דיש ללמוד ולבאר דברי האו"ח ד'מראה פניו' היינו 'מכניס ראשו', ז"א מראה פניו ע"י הכנסת הראש ולעולם בעי להכנסת הראש. אך לאידך י"ל ד'הכנסת הראש' הוא 'מראה פניו' שבשביל שיראו פניו מכניס ראשו ולעולם סגי ב'מראה פניו' לחוד.

ומסתבר שיש כאן שתי שיטות ולא שלוש, דא"נ שלוש יקשה מפני מה פסק המחבר כשיטת האו"ח בשם רב האי גאון דסגי במראה פניו נגד רבו ורבינו ירוחם. ועוד מדכתב 'וכן כתב האו"ח' נשמע ששיטה אחת היא.^[5] וכעת יש לברר את הבנת הב"י אי מראה פניו הוא מכניס ראשו או להפך.

מה הוא 'מראה פניו' לעניין צירוף

ו. ולכאורה היה נראה ללמוד בכוונת המחבר דמראה פניו היינו מכניס ראשו, שכן הביא הב"י בתחילה את רבינו ירוחם דבעי ראשו ורובו, ואח"כ כתב שמהר"י אבוהב לא חילק, ומשמע דלא בעי רוב אלא סגי בראשו אך נראה פשוט שראשו דבעי היינו כרובו להיות בתוך בית הכנסת. וע"ז כתב הב"י 'וכן כתב האו"ח' משמע דבעי מכניס ראשו. ופשוט.

אלא שמצינו לחיד"א במחזיק ברכה (סי' נה סק"ח) שכתב בהבנת הב"י וז"ל לכן נראה לפום ריהטא דסבר מרן דמכניס ראשו דכתב מהר"י אבוהב לאו דוקא דכיון שמראה פניו סגי, ומיירי בחלון דלא אפשר להראות פניו אם אינו מכניס ראשו אבל אם הוא בענין דבלא הכנסת הראש יכול להראות פניו סגי והיו לאחדים דברי הגאונים שהביאו מהר"י אבוהב וארחות חיים ומשו"ה פסק הכא דמראה להם פניו דסבר דכלהו מודו בזה ולא חש למאי דהוה משמע ליה ברישא כלל וכו'. דאי לא סגי בהראות פניו אלא בעי להכניס ראשו וראיית פניו לא סגי, הדבר קשה על או"ח בשם רבינו האיי דאמאי לא פירש דבריו דמיירי במכניס ראשו ולא לכתוב סתמא ומראה להם פניו. ותו קשה על מרן בב"י דהו"ל לפרש דברי או"ח דלאו דוקא נקט ומראה פניו וכל כי הא איבעי ליה לאודועי ותו בשו"ע לא הו"ל למימר ומראה להם פניו והו"ל לפרש דהניח ראשו דזהו עיקר ההתר. ע"כ.

ועיקר טענות הרב חיד"א זצ"ל הם שכיון שאין הדבר ברור, היה למחבר ולאו"ח לפרש להדיא דבעי להכניס ראשו ולא לכתוב 'מראה פניו' שאפשר לטעות ולהבין שא"צ הכנסת הראש, וממה שכתב בצורה זו נשמע דסגי במראה פניו לחוד.

אלא שקשה לומר ד'מראה פניו' אינו מכניס ראשו, דהנה מקור דברי הב"י במהר"י אבוהב ושם כתב "כתוב עוד רבינו ירוחם (בא"ו), דהחלונות ועובי הכתלים אמרינן בפסחים שהם כלפנים הגגין, והעליות אינם בכלל הבית, ונ"ל שכן הדין בבהכ"נ. ומכאן יראה, שמי שיש לו חלון בבהכ"נ ומכניס ראשו בחלון, מצטרף עמהם למנין. וכן כתוב בשם גאון".

וחזינן שמתחילה הביא הרב דברי רבינו ירוחם המבוססים על הגמ' בפסחים שצריך לאכול הפסח בתוך הבית ואמרינן שהחלונות ועובי החומה כלפנים וה"ה לתפלה. וע"ז כתב ש'מכאן יראה' שמכניס ראשו מצטרף, ונראה פשוט שהוציא המהר"י אבוהב את הדברים מדברי רבינו ירוחם והתם איירי באכילה שתוך הבית ממש. נמצא לפי"ז דסבר הרב דה"ה במכניס ראשו אף ללא גופו, וע"ז כתב הב"י 'וכן כתב האו"ח' דהיינו מראה פניו, מוכרח דהוא מכניס ראשו. ודו"ק.^[6]

דעת הגר"א במחבר

ז. כתב הגר"א (סעיף י"ד) "מי כו'. שם פ"ו א' אמרינן תנן החלונות כו' בשלמא כו' ואף להרמב"ם דל"ג לה שפסק שם ובפ"ו מהל' בית הבחירה דהן כלפנים ולא כ' דשוין לקרקע מ"מ בעי שיהא בתוך החלון ראשו ורובו אלא די"ל דמדמי לבהמ"ז לקמן סי' קצ"ה סעיף א' ב' וכן מצאתי ברשב"א סי' צ"ו ע"ש".

והרחבת דברי הגאון כך: דבגמ' פסחים (פו.) אמרינן שהחלונות ועובי החומה כלפנים. ומקשה הגמ' בשלמא חלונות משכחת שווים לקרקע וכו' ומסקנת הגמ' בבר שורא. נמצא שבשביל להחשב מקום אחד צריך שהחלונות או הכותל יהיו בגובה הקרקע. ואף לרמב"ם שסתם דין חלון כלפנים ולא חילק מ"מ צריך להיות בתוך החלון ראשו ורובו, מחמת דדמי לאכילת הקודשים. ומתוך הדברים קשה על המחבר שכתב 'מראה להם פניו' ונשמע אפילו שלא מכניס ראשו. וביאר הגר"א 'אלא די"ל דמדמי לברכה"מ' ז"א דמהני מחמת דין רואין זה את זה. וכן הוא ברשב"א הנ"ל.

אמנם כתב הגר"א על סעיף י"ט "תיבה לא מיפסקא ומסתמא תיבה גדולה כדרך שעושין להשמיע לעם וה"ה כאן ועוד כיון שרואין מצטרפין אפי' בב' בתים כמ"ש בירושלמי לענין בהמ"ז וכנ"ל סעיף י"ד רשב"א שם אבל יש לדחות כל הראיות". מ"מ פשוט לרואה 'שיש לדחות הראיות' היא דעת הגר"א עצמו, ומיהו בדעת המחבר בין בסעיף י"ד וכן בי"ט למד ממש כרשב"א שמדין רואין אלו את אלו דברכה"מ.

נמצא שדעת הגר"א במחבר ד'מראה פניו' ללא הכנסת הראש הוא ומהני מחמת דין רואין זא"ז.

שיטת המג"א והפר"ח דסגי ב'מראה פניו'

ח. והנה במג"א (ס"ק יב) הקשה דמה יהני הכנסת הראש כיון דאיירי בחלון גבוהה כמה קומות וז"ל  וביניהם חלון. בגמרא משמע דחלונות ועובי החומה דין גגין ועליות יש להם ואינן בכלל בית אא"כ הם שוים לקרקע העזרה ומדסתמו הפוסקים דבריהם משמע דס"ל דבב"ה כיון שמראה פניו משם בכל ענין מצטרף וכמ"ש סי' קצ"ה ס"ב. עכ"ל.

ובהרחבת דברי המג"א דמסקנת הגמ' בפסחים (פו.) דהחלונות ועובי החומה כלפנים הוא דווקא בבר שורא.^[7] וכתב רש"י "בר שורא – חומה קטנה לפנים מן החומה גדולה, והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה, שקרקע העזרה הולך וגבוה ועולה במעלות". נמצא לפי"ז שלא יועיל להיות בחלון הגבוה שאינו בגובה בית הכנסת. וא"כ קשה למג"א כיצד כתב המחבר [וסתמו הפוסקים] דמהני לצירוף 'אפילו גבוה כמה קומות', ובהכרח מחמת דין 'רואין אלו את אלו' וכדין זימון דמהני ה"נ מהני להצטרף ע"י ראיה. אכן צריך להבין כיון שמקור הבנת הלכה י"ד מסי' קצה סעיף א' דשם איירי בראיה מפני מה ציין המג"א לסעיף ב'.

עוד מצינו לר"ש לניאדו (סי' ו) שהקשה על המג"א "ואף שכתב מרן בב"י נראה שלמד כן מדין צרוף לזמון שאם המברך יושב על מפתן הבית הוא מצרפן, ע"כ לא למד כן אלא דוקא לגבי ש"צ לפי שהוא נגרר אחריהם ולא לשאר דינים. אלא שמצאתי להמ"א בדין הזמון סי' קצ"ה סק"ג על דין המברך יושב על מפתן הבית דהוא רואה אלו ואלו והו"ל כמקצתן רואין זא"ז עכ"ל, וזה מן התימה דא"כ מאי איריא מברך אפי' אחר נמי מאחד מן הב' כתות הוא מצרפן משום דהו"ל כמקצתן רואים, אלא הוא הדבר אשר דברנו דשאני מברך שהוא נגרר אחריהם ואף באין רואה הוא מצרפן, וה"ה והוא הטעם בש"צ". ויתבאר.

וכמג"א כן למד הפר"ח (סי"ג) להלכה שמתחילה כתב לבאר שיטת הרמב"ם ורבינו ירוחם דלא שאני גובה החלון ואפי' גבוה כמה קומות מצטרף העומד בתוכו, ואח"כ כתב שלמעשה כיון שהירושלמי כתב כבבלי דאיירי בבר שורא ממילא צ"ל דכן ההלכה ואין מצטרף אלא העומד בתוך החלון. ומיהו חותם הפר"ח לפסוק הלכה כרשב"א שיש דרך נוספת לצירוף והיא ע"י ראיה. יע"ש.^[8]

וכן כתב הפמ"ג (א"א ס"ק יב) דכל שרואין זא"ז מצטרפים. וכתב דלפי"ז צריך להעמיד את דברי המחבר בסעיפים י"ד ט"ו י"ז י"ח י"ט באין רואין זא"ז דאל"כ ממילא מצטרפים. וכן כתב המחזיק ברכה (א"ח) בשעת הדחק ובדעת המהרי"ט והבית דוד כעיקר הדין. וכן ראיתי להדיא בשולחן ערוך הרב דאיירי באין רואין זא"ז כנ"ל. וכ"כ המטה יוסף (מובא בשע"ת ס"ק טו). וכנגדם בשיירי כנה"ג, הזרע אמת (סי' י) החקרי לב (סי' כז) ועוד.^[9]

והנה כדרך האחרונים שיש צירוף ע"י ראיה כן כתב הלבוש (סט"ו) ורק דס"ל דווקא באחד המצטרף שכתב "ואם תשעה במקום אחד ואחד הוא בחדר או בבית הסמוך לאותו בית הכנסת שהתשעה שם, וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ד', ומראה להם פניו משם, גריר בתרייהו ומצטרף עמהם לעשרה".

ומתוך הדברים נראה שמשווה הלבוש לדין קטן המצטרף לרמ"א בשעת הדחק ורק קטן אחד (מג"א סי' נה ס"ד), ומ"מ ברור שהוא מדין רואין זה את זה אלא שאין בכח צירוף זה ליותר מחד.^[10]

כמה תמיהות לדרך דסגי במראה פניו לחוד

ט. וקשה לדרך המג"א הפר"ח ושאר אחרונים כיון שכתב המחבר דמצטרף העומד בחלון אפי' גבוה כמה קומות וכהבנת האחרונים שהוא מדין רואים זא"ז, אמאי לא הזכיר בב"י שהוא מקור ההלכה את עניין זה דמהני רואים. ואין לומר שמקורו ממה שכתב בשם האו"ח בשם רב האי גאון דסגי במראה פניו. דא"כ כיצד סתם הב"י חדוש כה גדול במקום שאפשר להבין דמראה פניו היינו מכניס ראשו.

וביותר שמצינו לב"י שהזכיר דימוי זה דרואין זא"ז בהלכה ט"ו כמקור לש"ץ העומד בתוך הפתח. וקשה אמאי שבקה עד הכא במקום (סעיף י"ד) שהיה טעון ביאור.

ועוד קשה להעמיד את כל הסעיפים באינם רואין זא"ז כיון דאיירי שעומדים בפתח. ויתבאר.

וראיתי לרב חיד"א שציין (במחזיק ברכה) בשם רבי ישמעאל הכהן בשו"ת זרע אמת (סי' י) שצריך להכניס ראשו ממש. ושם הקשה דאין ללמוד דין תפלה בציבור מזימון הקל שכן מצטרף קטן לזימון אע"פ שאינו מצטרף לעשרה של תפלה. עוד הוסיף הז"א (שם ד"ה וממילא) שכן לא דמי זימון כלל לצירוף תפילה וה"ט דגבי זימון הכל תלוי רק בראיה ואפי' ב' מקומות ומשום עניין ברוב עם הדרת מלך, משא"כ בתפלה שהוא דין מחנה קדוש ורשות אחת הא אפילו שאין רואין זא"ז מצטרפים. ועוד הקשה דעיקר הדימוי לזימון אינו דומה כיון דהתם איירי בשתי חבורות משא"כ הכא בצירוף לכדי חבורה אחת יע"ש.

וכן סבר החקרי לב (סי' כז ד"ה ועוד) והקשה דא"נ שמצטרפים בראיה אמאי השמיט הב"י בסעיף י"ט את דברי הרשב"א בטעמו השני דמהני מחמת רואין זא"ז אלא ודאי דלא סבר הכי.

עוד הקשה (סי' כח ד"ה והנה) לדרך המג"א, כיון שפשוט גבי אכילת קודשים דלא מהני אכילה בחוץ ע"י ראיה אמאי מהני לצירוף תפלה. יע"ש. ועוד הוסיף להקשות (שם ד"ה ושם) דלפר"ח והמג"א דתלי בראיה הא מוכח דאי מהאגף ולחוץ לא מצטרף ובאין רואין מוכח דמהאגף ולפנים מהני ללא ראיה, נמצא שאין הצירוף תלוי בראיה ולאידך בזימון אפילו בבית אחד צריך לדין רואין זא"ז, ומנלן ללמוד צירוף ראיה בתפלה.

עוד יש להבין שבסי' נה כתב המשנ"ב (ס"ק נב) בביאור סעיף י"ד דסגי במראה פניו אע"פ שיש הפסק מחיצה ביניהם וה"ה לעומדים בעזרת נשים ובמחיצה המפסקת יש חלון, הרי הם מצטרפים דדומה למה שמבואר בסי' קצה ס"א דאם מקצתן רואין זא"ז מצטרפים וה"נ לעניין תפלה. ומ"מ כתב 'אעפ"כ יותר טוב אם בנקל הוא לירד לבית הכנסת שירד'. ובסי' קצה (בביאור הלכה ד"ה שתי) כתב מחלוקת אי איירי בצירוף של שתי חבורות שיש בהן כדי זימון או"ד אפילו חלק מחבורה. וכתב שלרשב"א איירי אפילו שאין כדי זימון משא"כ לרא"ה ולרשב"ש דווקא שיש כדי זימון והוסיף דכך יותר מסתבר.

וקשה כיון שמקור דין צירוף תפלה ע"י ראיה מדיני זימון כיצד פסק המשנ"ב שאפשר להצטרף למנין ע"י ראיה כיון שדעתו נוטה שאין צירוף אלא בב' חבורות שיש בכל אחת מהן כדי זימון, וממילא דיו לבא מן הדין להיות כנידון שלא יהני צירוף למנין אלא יהני צירוף של שני מנינים יחד. ויתבאר בע"ה.

סיכום השאלות על הצד דמהני צירוף ע"י ראיה

א. קשה לאחרונים שלמדו מקור למה שמועיל צירוף מדברי הרשב"א, והוא לא כתבה אלא בלשון 'אפשר'. ועוד מפני מה לא הזכיר הב"י את המשך דברי הרשב"א לעניין תיבה דתלי בראיה.

ב. וכן בסעיף י"ד לא הזכיר הב"י כמקור לצירוף ע"י ראיה את הרשב"א ואם כוותיה היה לציין זאת. זאת ועוד דמוכח ממקור הב"י והוא המהר"י אבוהב דהבנת 'מראה פניו' היינו הכנסת הראש.^[11]

ג. שאלת הרשב"ש דאין לדמות לזימון דהתם איירי שיש בכל חבורה כדי זימון משא"כ לצירוף מנין. ועוד הוסיף שהיה למשנה ללמדנו על צירוף חמשה וחמשה וממילא היה נשמע לשתי חבורות.

ד. כן יש להוסיף כיון דפסק המ"ב דמהני צירוף ע"י ראיה כיצד פסק בעיקר הדין המלמד [זימון] דלא מהני צירוף ע"י ראיה אלא דוקא כשיש בכל חבורה כדי זימון.

ה. ועוד שקשה מאוד להעמיד את כל הסעיפים דאגף וגדולה וקטנה ותיבה ועוד, בשאינם רואים זא"ז.

ו. ובספר זרע אמת הקשה שאין ללמוד תפלה מזימון הקל שכן מצטרף בו קטן. ועוד הוסיף דלא דמי כלל זימון לתפלה שכן בזימון הכל תלוי בראיה ואפי' ב' מקומות מצטרפים ובמקום אחד דוקא ע"י ראיה. משא"כ גבי תפלה דסגי במקום אחד ללא ראיה.

ז. החקרי לב כתב להקשות לדרך המג"א, כיון שפשוט גבי אכילת קודשים דלא מהני אכילה בחוץ ע"י ראיה אמאי מהני ראיה לצירוף תפלה. ועוד הוסיף דלפר"ח והמג"א דתלי בראיה הא מוכח דאי מהאגף ולחוץ לא מצטרף ובאין רואין מוכח דמהאגף ולפנים מהני ללא ראיה, נמצא שאין הצירוף תלוי בראיה ולאידך בזימון אפילו בבית אחד צריך לדין רואין זא"ז, ומנלן ללמוד צירוף ראיה בתפלה.

ח. עוד צ"ל מפני מה ציין המג"א לסעיף ב' כיון שצירוף ע"י ראיה נלמד משתי חבורות שרואות זא"ז והוא בסעיף א'.  וכן ראיתי לר"ש לניאדו שהקשה למג"א "וזה מן התימה דא"כ מאי איריא מברך אפי' אחר נמי מאחד מן הב' כתות הוא מצרפן משום דהו"ל כמקצתן רואים". וצ"ב.

בסיכום הדברים

ג' שיטות לגבי צירוף ע"י ראיה: א' שיטת המג"א הר"ח ועוד שיש צירוף בין ע"י מקום ובין ע"י ראיה. ב' שיטת השיירי כנה"ג והזרע אמת שאין צירוף אלא ע"י מקום. ג' שיטת הלבוש שמועיל צירוף רק של אחד המצטרף לעשרה ואפילו בשני בתים.

חלק ב'

ביאור הדברים לצד דמצטרפים ע"י ראיה

י. והנה שורש הנדון אי בעינן מקום בדוקא או"ד שסגי אף בראיה כבר התבאר שנמצא בראשונים ואינו דבר חדש רק באחרונים. אלא שהקשו האחרונים שדוחק להעמיד דברי המחבר באין רואין זא"ז.

אמנם אם הדברים כ"כ דחוקים קשה מאוד להבין כיצד גדולי הפוסקים והם המג"א פר"ח פמ"ג הגר"א וכן החיד"א (יתבאר לקמן)^[12] כתבו בדעת המחבר שיש צירוף ע"י ראיה.

ונראה לבאר בפשטות כיון שרוב הלכות אלו נובעות מדברי הגמ' בפסחים (פה:) ששם מבואר דין אכילת הקודשים ושם נזכר דין אכילה בתוך הבית או הגבול, ממילא כשאמרה הגמ' 'וכן לתפלה' למדנו 'דיני מקום' שאין שורשם ויסודם נלמדים אלא מדיני אכילת קודשים שיש בהם דין 'מקום' אך אין בדברים למעט עוד אופנים של צירוף (בתפלה).

אשר על כן י"ל שכתב המחבר את כל הדינים הנלמדים מאכילת קודשים, והיינו מה הוא גדר מקום המצרף לענין תפלה ואפילו שלא ע"י ראיה. ולכך דן המחבר מה דין אגף אם כתוך או חוץ, וכן גדולה וקטנה וכו'.

ולפי"ז אף א"נ בדעת המחבר בסעיף י"ד שיש להכניס הראש ממש לחלון וכמו שהוכחנו מדברי המהר"י אבוהב, מ"מ אין מכאן סתירה לדין צירוף ע"י ראיה, כיון שאף שאר ההלכות שורשם מהגמ' הבאה ללמד דין מקום וה"נ אם תהא ראיה אף בחלון אזי יצטרף.^[13]

וראיתי לחקרי לב (סי' כח ד"ה והנה) שכתב להקשות לדרך המג"א, כיון שפשוט גבי אכילת קודשים דלא מהני אכילה בחוץ ע"י ראיה אמאי מהני לצירוף תפלה. יע"ש.

וניחא כיון שאין למדין מקודשים אלא שיש צד שווה בין אכילת הקודשים לתפלה ב'דין מקום' ממילא אינו מלמד שרק דין זה קיים אלא שאף דין מקום קיים לבד דין צירוף ע"י ראיה, והוא כקולא בתפלה, אשר לבד צירוף בראיה אמרה הגמ' 'וכן לתפלה' שיש צירוף ע"י מקום אף ללא ראיה.

ועפי"ז ניחא עוד שהקשה (שם ד"ה ושם) דלפר"ח והמג"א דתלי בראיה הא מוכח דאי מהאגף ולחוץ לא מצטרף ובאין רואין מוכח דמהאגף ולפנים מהני ללא ראיה, נמצא שאין הצירוף תלוי בראיה ולאידך בזימון אפילו בבית אחד צריך לדין רואין זא"ז, ומנלן ללמוד צירוף ראיה בתפלה. וניחא כנ"ל.

אמנם קשה כיצד למדו האחרונים דמהני צירוף בדעת המחבר בעוד שכל האילן תלוי בדברי הרשב"א ואף הוא לא אמרה כי אם בלשון אפשר. והן אמת שהדברים כתובים להדיא בראבי"ה הנזכר מ"מ הב"י לא הזכירו וממילא אף אם יש מקום גדול ומבואר לצרף בראיה אכתי מנלן במחבר.

מקור צירוף ע"י ראיה נלמד מדין זימון

יא. הנה עיקר קושיית הרשב"ש וכן האחרונים היא שאין לדמות דין זימון לתפלה, אם משום חומר שבזימון מתפלה, אם משום דהתם איירי כשיש חבורה שלמה וקלה היא צירופה יותר מהשלמתה.

ובשביל לבאר דימוי תפלה לזימון, ראשית יש לברר האם דבר ברור ומוסכם שסי' קצה איירי בב' חבורות או"ד לאו דוקא. ואף אם נמצא שדוקא, יש לברר מה היא שיטת המחבר. ואף א"נ שלמחבר, חבורה בדוקא, יש מקום לומר שאין נלמד מזימון אלא עצם הצירוף ואף שיש מקום לחלק כרשב"ש. ויתבאר.

בשו"ע סי' קצה (ס"א) "שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בשני בתים, אם מקצתן רואים אלו את אלו מצטרפות לזימון, ואם לאו אינם מצטרפות; ואם יש שמש אחד לשתיהן, הוא מצרפן וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד; ויש מי שאומר שאם רשות הרבים מפסקת בין שני הבתים, אינם מצטרפין בשום ענין". ובסעיף ב' "אכלו מקצתן בבית ומקצתן חוץ לבית, אם המברך יושב על מפתן הבית, הוא מצרפן".

והנה כמקור לדברי המחבר בסימן נה סי"ד כתב המג"א (שם) שהיא ההלכה שבסי' קצה סעיף ב'. וקצת צריך להבין כיון שמקור צירוף נמצא בסעיף א' היה למג"א לציין ס"א. ועוד שמעתי אומרים שבמג"א שבסי' קצה סק"ב נראה להדיא דעסקינן בצירוף של חבורות בדוקא וממילא מנליה למג"א ללמוד ולצרף דיני זימון לתפלה. וכזאת קשה לדברי המשנה ברורה (סי' קצה בב"ה ד"ה שתי) דנטה אחר הרא"ה דאיירי בשתי חבורות דוקא, וכאן גבי תפלה פסק שיש לסמוך ולצרף עד כדי השלמת המנין.

ומתחילה סברתי שהיא הנותנת (השאלות הנ"ל) וממנה יש לראות שאין למדים מזימון אלא את עניין ההצטרפות שיכולה להיות ע"י ראיה ואע"פ דלא דמי לגמרי. וה"ט שכן גבי תפלה בעינן עשרה כדי שתשרה השכינה ומצינו שמדמים זימון לתפלה שיש אפשרות של צירוף אף ע"י ראיה, מיהו גבי זימון יש עניין של קביעות יחד שאינו רק דיני אלא שכאשר ויש צירוף של סועדים יחד אזי תקנו לברך בזימון, וממילא י"ל דלעניין זה קשה הצירוף אלא"כ יש בכל חבורה כדי זימון.

הצעת דברים בדעת הב"י דחבורה בזימון לאו דוקא

יב. הנה הביאור הלכה (סי' קצה) כתב בדעת הרשב"א דמהני מצירוף ע"פ ראיה אף להשלמת זימון, ולאידך ברא"ה מבואר דשתי חבורות בדוקא.

ולבד מה שהתבאר לעיל בדברי הראבי"ה דבין בתפלה בין בזימון מהני צירוף אף לשלושה ועשרה וכרשב"א. כן מצאתי בדברי המאירי (ברכות נ:) שכתב "שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד כל אחת על שלחנה כל זמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזמון אחד ולהיות אחד מברך לכלן או שמצטרפין לברך בשם אם הם י' בין כלם ואם אין רואין אלו את אלו מזמנות כל אחת לעצמה". הרי דאיירי בצירוף להיות יחד עשרה.^[14]

אלא שיש לדון מה היא שיטת המחבר בזה וכאשר מתבוננים במקור הדברים בב"י (סי' קצה) נראה שיש קולא בצירוף עד כדי חבורה יותר משתי חבורות והפך סברת הרשב"ש. ולתועלת אעתיק הלשון "ואם כן לפי מסקנת הרא"ש שכתב רבינו בסימן קצ"ג שאע"פ שלא ברכו ברכת המוציא ביחד נקבעו לזימון בשתי חבורות נמי לא בעינן שיכנסו מתחלה על מנת להצטרף יחד ואם כן לא הוה ליה לרבינו לכתוב סתם וכגון שנכנסו מתחלה להצטרף יחד. ואפשר שהוא סובר שיש לחלק בין צירוף דחבורה אחת לצירוף דשתי חבורות. ומיהו אפשר שמה שכתב רבינו וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד לא קאי אלא לצירוף שני בתים על ידי ראייה או על ידי צירוף שמש, דשתי חבורות בבית אחד אף ע"פ שלא נכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד מצטרפין וכן נראה מפשט הירושלמי".

והיינו שדייק הב"י מדברי הטור שסתם להצריך דעת מתחילה (לצירוף) דאיירי אפילו בבית אחד וא"כ קשה מסי' קצה דפסק בשם הרא"ש שאין צריך דעת מתחילה ואפילו הצטרף השלישי אח"כ תוך כדי הסעודה ש"ד להצטרף. וביאר הב"י בשתי פנים: האחת, שיש לחלק בין חבורה אחת לשתי חבורות. והשנית, דלא איירי הטור אלא בשתי בתים שבה צריך דעת מתחילה משא"כ בבית אחד הדין כסי' קצה. וצריך ביאור מה הוא החילוק בין חבורה אחת לשתי חבורות.

עניין הצירוף תלוי בצורך להצטרף

יג. נקדים דברי השו"ע (סי' קצה ס"ב) "אכלו מקצתן בבית ומקצתן חוץ לבית, אם המברך יושב על מפתן הבית, הוא מצרפן". וצריך להבין דמשמע מהמחבר דדוקא במברך היושב במפתן הוא מצרפן הא אחר לא וצ"ב מדוע. עוד יש להבין את דברי המג"א (סק"ג) שכתב בטעם הדבר שמצרפם "דהוא רואה אלו ואלו וה"ל כמקצתן רואין זה את זה". וצ"ב מנלן שמדין צירוף הוא דילמא כיון דמברך הוא דין מיוחד שנגרר אחריהם וכמו שהקשה הר"ש לניאדו לעיל, דאל"כ אמאי דוקא מברך הא כיון שדין רואין אלו את אלו נחשב גם כאשר אינם רואים אלא המברך רואה אותם אמאי דוקא מברך ולא כל אחד שרואים אתו ומקשר כרואים אלו את אלו.

ונראה בהקדים דברי הירושלמי (ברכות פ"ז ה"ה) "רבי ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעיא דבי מדרשא והוא מזמן על אילין ועל אילין". אך לא התברר מאיזה דין. וכתב הר"ש סיריליאו שכל אחת רואה את האמורא ואין רואין זה את זה. ובפני משה ביאר שהוא האמורא כשמש "מוקים לאמוריה. היה מעמיד להשמש שלו על שער האמצעי מבית המדרש שפתוח לכאן ולכאן והיו שם חבורה אחת מצד זה וחבורה אחת מצד זה וכיון שהשמש באמצע ומשמש לשתיהן היה מצרפן לזימון אלו עם אלו כדאמרינן אם היה השמש ביניהן השמש מצרפן". וכבבלי (ברכות נ:) "אם יש שמש בניהים שמש מצרפן".

האם הראיה סיבה או סימן לצירוף

יד. ונראה שדין מברך הוא דין שמש אשר יסוד העניין הוא שנותנים דעתם עליו הן מחמת השמוש הן מחמת הברכה ובכה"ג יש דעת טפי. ובס"ד ראיתי שכ"כ השער הציון (אות ו).

וממילא שפיר אמאי דוקא מצרף המברך ולא אחר, שאע"פ שצירוף נעשה ע"י ראיה מ"מ אין עניין הראיה גורם מוחלט לצירוף אלא כאשר הסועדים רואים זה את זה אזי נותנים דעתם יותר, אך בכה"ג שאינם רואים זא"ז בעינן לצד שלישי אלים שיחזק את הקשר בין שתי החבורות וכיון שיש שמש אחד לשניהם או מברך ש"ד.

ולפי"ז שפיר דברי הב"י בחלוקה בין צירוף של חבורה אחת לשתי חבורות, דדוקא גבי חבורה אחת כתב הרא"ש ופסק המחבר (סי' קצג) שא"צ דעת להצטרף מתחילה וי"ל דה"ט כיון דליכא חיוב זימון כי אם בשלושה ממילא נותנים דעתם להצטרף, משא"כ גבי ב' חבורות שכבר כל אחת יש בה כדי חיוב אין צורך לצירוף בשביל ברכה אלא רק לעניין ברוב עם, וממילא כדי לצרפם צריך דעת טפי. וממה שפסק המחבר כמו שכתב בתי' הראשון בב"י משמע דס"ל להך סברא.

ואם נכונים הדברים יש מקום לומר בדעת המחבר שא"צ חבורה בדוקא ואדרבא יש קולא בצירוף להיות חבורה אחת מכיון שנותנים דעתם. אשר על כן י"ל דהמחבר איירי אף במקצת חבורה כראבי"ה הרשב"א והמאירי וממילא שפיר דימה המג"א דין תפלה ולמדה מדין זימון כיון שאחד הם, אשר בשניהם -לדעת המחבר- סגי במקצת לצירוף.

ולפי"ז ניחא שאלת הרשב"ש דאין לדמות תפלה לזימון דהתם איירי שיש ב' חבורות. ועוד שהיה לגמ' להשמיע חמישה וכ"ש חבורה. ולנזכר אדרבא יש חידוש בחבורה ולכה"פ שווים הם.

צירוף תפלה קל באשר הצורך להצטרף

ואם כסברא הנזכרת נבוא להבין דברי המג"א הנזכר בדרך נוספת: דלא מבעי א"נ דמהני צירוף בזימון של חמשה וחמשה או שנים ואחד, דאז ש"ד לדמות וללמוד מזימון לתפלה לגמרי. אלא אף א"נ דאיירי בב' חבורות בדוקא אכתי ע"פ האמור יש מקום גדול לומר דמהני צירוף תפלה וקל יותר ע"פ דברי הב"י הנ"ל כיון שיסוד הדברים שצורך המצווה גורר דעת ורצון להצטרף ממילא גבי צירף מנין לתפלה שכל עיקר ההגעה לבה"כ מחמת תפלה בציבור ממילא י"ל שדעתם להצטרף טפי מזימון שתקנו על עניין האכילה דין זימון וניחא ודו"ק היטב.

ועפי"ז יש מקום ליישב שאלת הזרע אמת (סי' י) שאין ללמוד תפילה מזימון הקל שכן מצטרף קטן לזימון ולא לתפלה. יע"ש. ולבד שאין הדבר מוסכם שכן לרמ"א בשעת הדחק מצטרף קטן (לפי הבנת המג"א סי' נה סק"ה) למנין משא"כ לזימון אין מצרפים קטן (רמ"א סי' קצט ס"י). נוסף לזאת יש מקום לחלק ע"פ הנזכר בין עצם הצירוף אשר קל הוא בתפלה מדין עשרה, דגבי תפלה בעינן עשרה גדולים וליכא. זאת ועוד יש מקום לומר שאף חסר בקטן דעת להצטרף. ודו"ק.

יש מקום לבאר דס"ל למג"א בדעת המחבר שחבורה לאו דוקא

טו. וכן נראה בדברי המג"א (סי' קצה סק"ב) דחבורה לאו דוקא, דהנה כתב המחבר "שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בשני בתים, אם מקצתן רואים אלו את אלו מצטרפות לזימון, ואם לאו אינם מצטרפות; ואם יש שמש אחד לשתיהן, הוא מצרפן וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד".

וכתב המג"א "וכגון שנכנסו. מדסת' הרב"י ש"מ דס"ל דאפי' בבית א' אם לא נכנסו ע"ד להצטרף אין מצרפין דג' שאכלו כאחד שנינו וכמ"ש הרשב"א ואף לפי מ"ש סי' קצ"ג ס"ב דלא בעינן קביעות בתחלת הסעודה מ"מ בעינן שיהיו קבועים בשלחן א' בסוף הסעודה והכא כל חבורה היא בפ"ע לכן אין מצטרפין אא"כ נכנסו לכך וכ"כ הב"ח דלא כמ"ש הרב"י ולסברא הראשונה צ"ל כיון שיש בכל חבורה זימון מצרפין אף על פי שאין קבועים יחד כנ"ל".

וביאור דברי המג"א שממה שסתם המחבר וכתב "וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד" ולא חילק נשמע שקאי על כל האמור קודם לכן ובין בבית אחד ובין בשני בתים. ומקשה המג"א את שהקשה הב"י מדברי הרא"ש המובא בטור סי' קצג שא"צ דעת מתחילה ואם הצטרף האחד לשנים תוך אכילתם ש"ד לצירוף והוא הפך הנזכר כאן. ותי' המג"א שיש לחלק דהתם (סי' קצג) סו"ס אוכלים הם בשולחן אחד משא"כ בשתי חבורות שהם בשתי שולחנות בעינן כנגד חסרון הקביעות דשולחן אחד קביעות של דעת להצטרף מתחילה.^[15]וקשה למג"א על 'סברא ראשונה' דהיינו מה שהסיק הב"י וחילק בתרוצו השני דכל דברי הטור איירי בשני בתים אך בבית אחד חזר הדין כסי' קצג שא"צ דעת מתחילה, וא"כ קשה למג"א כיון שהם בשתי שולחנות אמאי א"צ דעת כנ"ל. ותי' כיון שיש בכל חבורה כדי זימון מצטרפים אע"פ שאין קביעות היינו שאינם באותו שולחן.

ולכאורה קשה למסקנת המחבר שדימה והשווה דין בית אחד לסי' קצג שא"צ דעת מתחילה וחילק המג"א שצריך דעת מתחילה מחמת שתי שולחנות, צ"ב הרי סו"ס כנגד העדר צירוף מחמת שתי שולחנות יש סברא לצרפם מפני שהם כבר חבורה ויש בהם כדי זימון וממילא צריך להיות הדין שלא יצטרכו דעת מתחילה.

ונראה מכאן שלא כתב המג"א סברת קביעות ד'כדי חבורה' אלא אליבא דהב"י בסברא ראשונה אך לסברא שניה דהיינו ההלכה בשו"ע לעולם אין להקל בצירוף מחמת שהם כבר חבורה ואדרבא מצינו בב"י דידן שצירוף שתי חברות קשה יותר. ודו"ק.

וראיתי לפמ"ג (משבצ"ז סי' קצה סק"א) שכתב מתחילה דמשמע דחמשה וחמשה אין מצטרפים בראיה כשלושה. ואח"כ כתב דמהמג"א בסי' נה משמע אפילו חמישה מצטרפים וצ"ע. נמצא שהשווה הפמ"ג דין תפילה לזימון בדעת המג"א ולכך נראה שמצטרפים אפילו חמישה לחמישה. ומיהו חתם הפמ"ג דצריך עיון. ונראה כנ"ל שאף א"נ שבזימון יש לחלק בין חבורה לחלק מ"מ אכתי יש ללמוד דתפלה שאני ומצטרפים אפילו לכדי מנין, וה"ט שבתפילה יש דעת יותר להצטרף וכמבואר לעיל באות י"ד.

יש ללמוד מקור לצירוף מסעיף ט"ו וממילא לזימון דמקצת חבורה

טז. ואמרתי וראיתי שי"ל שמקור דין צירוף בראיה נלמד ממה שכתב המחבר בסי' נה סט"ו "אם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ, ושליח צבור תוך הפתח, הוא מצרפן". וכתב הב"י "נראה שלמד כן מדין צירוף לזימון שאם המברך יושב על מפתן הבית הוא מצרפן כמו שיתבאר בסימן קצ"ה בסייעתא דשמיא". ושם כבר נתבאר דבעי שיראה המברך את שתי החבורות, ונחשב כשמש לצרפם.

וממה שלמד הב"י צירוף עשרה מזימון יש ללמוד שאף ב' חבורות לאו דוקא וכמו שלמדנו בדעת המחבר הנ"ל, ומש"ה שפיר למד הב"י והשווה כדין זימון שמצטרפים אפילו לכדי חבורה ה"נ בתפילה.

ואם כנים הדברים שפיר שמקור הב"י אינו מהרשב"א בדוקא אלא מהרא"ש של סעיף ט"ו ששם נזכרת ההשוואה להדיא בין הדינים, ומינה דסגי בצירוף ע"י ראיה שאף המלמד -זימון- איירי אפילו בפחות מחבורה ובצירוף שע"י ראיה.

ולזאת שפיר שרוב ההלכות הנזכרות איירי באין רואין זא"ז וכנ"ל מחמת שעיקר הדין נלמד מהירושלמי שבא ללמד דין הצטרפות ע"י 'מקום' ומיהו אין בזה כדי שלילת דין צירוף ע"י ראיה אשר נלמד מסעיף ט"ו ומינה לחבורה דאיירי בחלק מחבורה.

ות"ל שמצאתי כדברים ברע"א (סי' קצה ס"א) "אם מקצתם רואים אלו את אלו. בתשו' הרשב"ש סי' ק"ז כתב דוקא כשיש זימון לכל חבורה וחבורה בפ"ע בזה מצטרפים לזמן יחד אבל שיהיה שיעור זימון ע"י צירוף לא ועיין לעיל בב"י סי' נ"ה דמ"ש עליה דהרא"ש בש"ץ תוך הפתח דלמד דין דהכא משמע דס"ל דהכא מהני רואים זא"ז לצרף השיעור זימון. וכ"מ בתשו' הרשב"א סי' צ"ו הובא במגן אברהם שם סי"ד וכ"כ הפר"ח שם סי"ג". נמצא אשר הבנת רע"א בדעת הב"י בדעת הרא"ש שמהני צירוף ע"י ראיה אפילו להשלמת חבורה או עשרה.

אמנם היה מקום להעיר מפני מה כתב רע"א דמקור הרא"ש ממקצתן רואין זא"ז שבסעיף א' והא הב"י כתב בסי' נה דמקור הדין דש"ץ בתוך הפתח מסי' קצה סעיף ב' דמברך יושב במפתן הבית.

אך לפי האמור ניחא שכל הדין דסעיף א' וסעיף ב' אחד הם שאין בראיה סיבה אלא סימן להתחברות ע"י דעתם להצטרף וממילא דוקא בעינן מברך באגף או ש"ץ מחמת שחסר בכח הראיה המצרפת (שאינם רואים זא"ז אלא הש"ץ רואה) וכל סעיף ב' מכח סעיף א' ומדין ראיה וכמו שכתב וציין המג"א בלומדו מקור לצירוף תפילה ע"י ראיה מסעיף ב' וכתב 'מפתן הבית: דהוא רואה אלו ואלו וה"ל כמקצתן רואין זה את זה" והיינו שאחרי הכל, כל כח הצירוף משום דהוי כסעיף א' דמקצתם רואין זא"ז, והוא אחד.^[16] 

ביאור שיטת החיד"א במחבר דשעת הדחק הוא עיקר הדין

יז. כתב החיד"א זצ"ל (מחז"ב סי' נה א"ח)^[17] ללמוד בדברי המחבר ד'מראה פניו' ללא הכנסת הראש דאל"כ היה לכתוב בהדיא שכן אם עיקר ההתר הוא הכנסת הראש אין לכתוב לשון שיש לשגות בה. והביא דברי המהריק"ש דמאי שנא מאגף. ותי' דהתם יכול ליכנס ללא טורח משא"כ בחלון. ועוד דמראה פניו היינו מכניס ראשו. ואח"כ כתב לגבי אגף וט' בגדולה ויחיד בקטנה לא סגי רואין זא"ז כשיירי כנה"ג ודלא כפר"ח, וטעמא דאף הרשב"א דכתב דמהני כתב בלשון 'אפשר'. ועוד שאין לדמות לזימון דאיירי שיש חבורה כרשב"ש. ומסיק 'בהא דרואין זא"ז נראה דגם למרן לא מהני'. ואח"ז הביא לגבי העומדים בעזרה 'וכה"ג יש לדון דמצטרפים במראה פניו ולפי האמור גם דעת מרן הכי וכו'. וכיון דאיכא כמה פוסקים נראה לסמוך עליהם ולא יתבטלו מ' יום מלהתפלל בציבור'.

וראיתי יש שכתבו בדעת החיד"א שסבר כעיקר הדין שיש לצרף ע"י ראיה ורק חשש לשיירי כנה"ג. ולאידך יש שכתבו דסבר שלא מצטרפים ע"י ראיה ומ"מ פסק בשעת הדחק לסמוך על 'כמה פוסקים'.

ונראה ממה שלא חשש הרב חיד"א לפוסקים שאין צירוף וסב"ל מוכח דס"ל כעיקר הדין דמהני צירוף ראיה אך אינו עניין לדיעבד כלל אלא שסבר עיקר כדברי המהריק"ש שמראה פניו בחלון כיון שאינו יכול לירד בנקל חזי לאצטרופי בכה"ג והוא ביאור בתקנת חכמים שכל שמראה פניו וברצונו ליכנס ואינו יכול בקל ה"ה מצטרף משא"כ באגף וכד' שבידו ליכנס אינו מצטרף. נמצא שהדיעבד ד'טורח' הוא עיקר הדין. ולכך ליכא חשש ברכה לבטלה כיון שהוא פסק בעיקר הדין ומ"מ קצת חשש אך בשעת הדחק העמיד על עיקר הדין. ובע"ה עוד יתבאר בתוספת.

סיכומם של דברים

מקור הלכות צירוף נלמדות מהגמ' בפסחים (פה:) שחידשה שיש דרך צירוף ע"י 'דין מקום'. וכנזכר אין בדברי הגמ' לשלול דרכי צירוף ע"י ראיה. ולכך אע"פ שסעיף י"ד מסתבר שלא עוסק בראיה אלא בדין מקום אין ללמוד דלא מהני ראיה כנ"ל.

ומיהו מקור צירוף בראיה, אע"פ שנמצא בראבי"ה מ"מ י"ל דהמחבר למדה מסעיף ט"ו ומדעת הרא"ש שדימה תפילה לזימון. ודימוי זה עולה יפה בין אם חבורה דזימון דוקא וכ"ש אי לאו דוקא.

חלק ג

האם צריך לחשוש לסב"ל מחמת הפוסקים שאין צירוף בראיה

יח. הנה השיטות שיש לצרף מנין ע"י ראיה הם: הראבי"ה הרשב"א (והחקרי לב הביא מח' אי לשון 'אפשר' בדוקא), הרא"ש (דעת הב"י ע"פ הבנת רע"א), המג"א (בדעת המחבר), פר"ח, פמ"ג (במחבר), שולחן ערוך הרב (נראה במחבר), מהרי"ט, בית דוד (בדעת הב"י), מטה יוסף (בדעת הב"י), יד אהרון, החיד"א (בשעת הדחק הוא עיקר הדין למחבר), הגר"א (בדעת המחבר), בני ציון (במחבר), והמשנה ברורה.

וכנגדם הרמב"ן, או"ז (הל' ק"ד סי' ו) הרשב"ש שיירי כנה"ג (בדעת הב"י בלשון 'אולי'), חקרי לב (בדעת המחבר), הגר"א, הזרע אמת (בב"י) מלכי בקודש (בב"י), מאמר מרדכי (בב"י, אכן בסוף דבריו (בדב"מ) כתב 'ויש להם על מה לסמוך'), מהר"ש לניאדו (בב"י), משכנות יעקב (במחבר סי' עה), כף החיים (אות עה בלשון 'וכן נראה להחמיר'). 

נמצא שדעת רוב הפוסקים^[18] בדעת המחבר יש לצרף מנין ע"י ראיה, ועכ"פ בשעת הדחק הוא עיקר הדין. וכעת יש לדון אי חוששים לסב"ל בכה"ג או לא.

הנידון בצירוף שקודם לברכה וממילא אין סב"ל

יט. ונראה בנ"ד שאין חשש לסב"ל ואע"פ שחזרת הש"ץ ללא עשרה הרי ברכותיו לבטלה, מ"מ אין הספק בברכה אלא בדין וגדר 'צירוף' אשר תקנו חז"ל צירוף העשרה האם נעשה ע"י ראיה או לא, וכיון שפסקו רוב הפוסקים בדעת המחבר שיש צירוף ע"י ראיה לכל עניין דברים שבקדושה, ממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה, שכבר הוכרע הדין הכללי כיצד מצרפים ואינו עניין לחזרת הש"ץ בדוקא.

ויש להביא ראיה לדרך זו דהנה כתב המחבר (סי' נה ס"ה) "אם לא הביא שתי שערות, אפי' הוא גדול בשנים, דינו כקטן עד שיצאו רוב שנותיו שאז יתברר שהוא סריס. ואם נראו לו סימני סריס קודם לכן, דינו כגדול. הגה: ומיהו אין מדקדקין בשערות אלא כל שהגיע לכלל שנותיו מחזקינן אותו כגדול ואומרים לענין זה מסתמא הביא שתי שערות".

וכתב הפמ"ג (א"א סק"ו) "ואם נראו בו סימני סריס קודם כ', דאין מעלין ועדיין קטן הוא, יש להסתפק בזימון ובתפלה עשרה, י"ל דספק דרבנן לקולא הוא ודווקא באיסור תורה אמרינן דלא מהני קודם כ' סימני סריס באה"ע, מה שאין כן לתפלה דרבנן, וכמו שכתבתי באות זיי"ן. והמחבר סתם וכתב ואם נראו קודם לכן סימני סריס, משמע אף קודם כ' וכו'. ומכל מקום הואיל ונראו בו סימני סריס קודם כ' י"ל דהוה ספק השקול, ובדרבנן לקולא". והיינו אע"פ שאין ראיה בסמני סריס קודם כ' מ"מ יש בהן לעשות ספק ובמילי דרבנן מורים להקל. וכתב הפמ"ג 'כמו שכתבתי בא"ז' היינו דתפלה אע"פ שלדעת המחבר אפשר דאו' מ"מ מנין של עשרה מדרבנן, ובמילי דרבנן סומכים על החזקה וא"צ לבדוק שתי שערות.  

ויש לשאול מפני מה החשיב הפמ"ג סימני סריס קודם כ' לספק דרבנן הרי יש כאן חשש ברכה לבטלה לעניין חזרת הש"ץ, והוא אשר הביא בכמה מקומות דברכה שא"צ לרמב"ם דאורייתא^[19]ובכ"ז כאן נקט שהוא ספק דרבנן בדעת המחבר ולקולא.

ונראה דלא אמרינן ספק ברכות אלא כאשר הנידון בברכה אך כאשר הנידון בדין דרבנן שקדם -כסריס לעניין צירוף- הרי צירוף עשרה הוא דין דרבנן וספק דרבנן לקולא להצטרף וממילא ליכא ספק ברכה לבטלה.^[20]

וכך יש לומר גבי צירוף ע"י ראיה שנחלקו אם בעינן דוקא עשרה באותו מקום או"ד אף צירוף של ראיה. וי"ל כיון שרוב הפוסקים לומדים בדעת המחבר דמהני צירוף ע"י ראיה ממילא הוכרע הדין וליכא חשש ברכה שאינה צריכה.

וכן יש ללמוד ממה שכתב המחבר (סי' תפט ס"ב) "אם טעו ביום המעונן וברכו על ספירת העומר, חוזרים לספור כשתחשך. והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות". ומשמע שמעיקר הדין היה אפשר לספור בבה"ש אלא שאינו ראוי ונפק"מ שאם ספר יצא, וכ"כ האחרונים. ומקור הדברים מתוס' במנחות (סו. ד"ה זכר) שכתבו "נראה דבספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן".

הרי נראה שבמקום ספק במצוה דרבנן אמרינן ספיקא לקולא וממילא אפשר לקיימה וממילא אפשר לברך עליה. אלא שיש מקום לבאר טעם למה שכתב המחבר 'אין ראוי' מכיון שיש סוברים דספירת העומר דאורייתא.

דרך נוספת לדון צירוף ע"י ספקא דרבנן

כ. ולבד מה שנראה שכןדעת רוב הפוסקים במחבר, יש להוסיף וללמוד ע"פ הפמ"ג הנזכר שלא יהא אלא ספק בדרבנן וממילא י"ל ספיקא דרבנן לקולא וכשם דמהני לעניין סימני סריס קודם כ' (הביאו המשנה ברורה סק"ל) ולא חוששים לברכה לבטלה ה"נ מהני לעניין צירוף כיון שנחלקו הפוסקים במילי דרבנן ואין הכרעה הוי ספק דרבנן ומהני צירוף.^[21]

וכן יש ללמוד מדברי המחבר (סי' קס סי"א) גבי מים שיש בהן ספק אם נעשה בהם מלאכה הדין דטהור. ומשמעות המחבר דכשרים המים אף לברכה. וכן ראיתי לט"ז (סק"ט) שכתב הטעם שהקלו לנט"י כיון שהוא ספק דרבנן. והעיר הפמ"ג (שם) שיש כאן ספק לא תשא. ותי' כיון שהנטילה כשרה ממילא אין לא תשא. וכך יש ללמוד לנ"ד כיון שלא יצאנו מספק בדרבנן הרי שדנים לצרף ע"י ראיה וממילא ליכא חשש ברכה שאינה צריכה.

ואין לדמות דברינו לדברי הרדב"ז (ח"א סי' רכט) שכתב לדון בברכות שכאשר נחלקו הפוסקים במצווה הרי הברכה נגררת אחר המצווה ולא אומרים סב"ל. וכתבו הרבה אחרונים דהשו"ע אינו סובר כרדב"ז וממילא לנ"ד היה מקום לומר שאין הברכה נגררת אחר הדין כדרך שאינה נגררת אחר המצוה.

אך זה אינו כיון שהרדב"ז לא כתב דבריו אלא במקום שלא הוברר הדין ורוצה לפסוק כחד מן הפוסקים משא"כ כאשר כך פוסקים אזי סברת הרדב"ז לכו"ע.

ולתועלת אעתיק לשונו "כל מחלוקת שהוא בברכות עצמן יש לנו להקל כי שמא יוציא שם שמים לבטלה אבל מחלוקת בעשיית המצוה צריך לברך שהרי לדעת אותו פוסק שפיר מקיים המצוה וכו'. אבל בעיקר עשיית המצוה לא נחלקו אלא מר אמר הכי הוא עשייתה ומר אמר הכי הוא ואנן כיון דנקטנן כחד מינייהו זו היא עיקר המצוה ומברכין עליה ואפי' החולק מודה שאין זו ברכה לבטלה כיון דלדעת החולק זו היא עיקר המצוה ושמור עיקר זה שאם לא תאמר כן ברוב המצות לא נברך כיון דשכיח בהו פלוגתא דרבוותא וכו'. אבל היכא דאין מנהג ולאו אתריה דמר הוא ומקצתם עושים כדעת המיקל ומקצתם כדעת המחמיר בזה וכיוצא בו צדקו דברי בעל הספר שיש לו לברך ואינה ברכה לבטלה". נמצא דכל דברי הרדב"ז שאשר אין הכרעה בדין ו'מקצתן עושים כדעת המיקל ומקצתם כדעת המחמיר' אך כאשר נפסק הדין שפיר שלכו"ע יש לברך. ויש להביא לזה ראיה פשוטה ממה שלא מצינו כאשר מכשירים בהמה ע"פ רוב שאין לברך אע"פ שגבי ברכות ס"ס לא מהני וס"ס לדעת הרשב"א ועוד מדין רוב. ודו"ק.

אשר על כן י"ל בנ"ד שיש רוב לצרף ע"פ ראיה ש"ד. ואף א"נ דליכא רוב כיון שא"א לברר זה הספק יש מקום לדונו כספק דרבנן וכדברי הפמ"ג הנ"ל שאפשר לברך מספק בדין. ועוד תתבאר דרך זו באות כא.

 דברי הרדב"ז עם השו"ע יחד אין חוששין לסב"ל

ראיתי מציינים על הנזכר שדעת המחבר הפך הרדב"ז, את דברי החיד"א בספר לדוד אמת (קונטרס אחרון ס"ב) שכתב "אפרש שיחותי דבס"ת שאין בו תגין ואין ס"ת אחר ולא נמצא מי שיתקנו שכתבנו לעיל שיקראו בו נראה בהא ודכוותיה דמרן פסק דהס"ת כשר בדיעבד ואנן קבלנו הוראות מרן וכו' יכולין לברך עליו. ואף על גב דכתבנו בכמה מקומות דבענין ברכות אף דמרן פסק לברך שב ואל תעשה עדיף מ"מ מאי דקמן המחלוקת אינו בברכה אלא על הס"ת אי כשר או פסול וכמו שכתבנו לחלק בזה בסמוך ע"ד שחילק הרדב"ז סי' תרכ"ו וכבר אמרו פ"ק דנדה דכיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כדאי ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ואף על גב דמפורש פ' מי שהוציאוהו דה"ד בדרבנן ה"נ רוב הפוסקים סוברים דברכה שאינה צריכה איסורה מדרבנן".

הרי יוצא שכאשר פסק המחבר שהס"ת כשר מצרפים שיטת הרדב"ז דכל שהמח' במצוה ש"ד לברך מחמת שעת הדחק שיש לסמוך על הרדב"ז בדרבנן. ומ"מ הוסיף הרב חיד"א שלא חשיב דבר של תורה מצד הברכה כיון שס"ס ברכה שא"צ מדרבנן לרוב הפוסקים.^[22]

וכך גם יש לומר בנ"ד כיון שנחלקו בצירוף ודעת המחבר ע"פ רוב הפוסקים לצרף ממילא יש לדון לברך. ואף א"נ שאין כאן רוב מ"מ הוי ספק בדרבנן וכדאי הוא (הרדב"ז במקום שאפשר שכך היא דעת המחבר) לסמוך עליו. ועוד יתבאר באות כא.^[23]

האם יש לחלק בין ספק במציאות לספק בדין

כא. והנה אע"פ שכתבנו דבמקום ספיקא דרבנן ליכא ספק ודנים הדין כודאי ולברכה (גבי נט"י ספה"ע ועוד), מ"מ היה מקום לחלק ולומר דדוקא כאשר הספק במציאות אזי לקולא ובתורת ודאי משא"כ בספק בדין כמחל' הפוסקים יש מקום לומר דהוי כחיסרון ידיעה ואין לברך.

ונראה בסברא שאין לחלק בדבר וספיקא דדינא כספק במציאות. שכן טעם שדנים לקולא את 'ספק דבריהם' הוא מחמת שאי אפשר לבררו -וכדוגמת בין השמשות וכד'- ממילא יש לומר שכל שנחלקו ואין בכחינו לצדד לחד לא גרע מכל ספק שא"א לבררו ולקולא.

ויש ללמוד כן מדברי המג"א (סי' קס ס"ק יב) שכתב על דברי המחבר "מים שיש לו ספק אם נעשה בהם מלאכה או לאו, או שיש לו ספק אם יש בהם כשיעור אם לאו, או אם הם טמאים או טהורים או ספק אם נטל ידיו או לאו, טהור. ויש מי שאומר שעל כל זאת אם יש לו מים אחרים, שיטול ידיו ויוציא עצמו מן הספק". וציין המג"א לדברי הב"י בשם התה"ד "וכל ספק במחלוקת הפוסקים נקטינן לקולא". ובפשטות הדברים השווה התה"ד ספק בדין לספק במציאות וכן ציין המג"א על דברי השו"ע שה"ה לספיקא דדינא, ומשמע לגמרי.^[24]

ואח"ז מצאתי כן להדיא במג"א (סי' קנט ס"ק טו) על מה שכתב המחבר "אם הכניס ידיו לתוך כלי של מים ושכשך ידיו בהם, אם הכלי מחובר לקרקע, לא עלתה לו נטילה; ואם אינו מחובר לקרקע, י"א שעלתה לו נטילה, וי"א שלא עלתה לו, ובשעת הדחק יכול לסמוך על דברי המתירים; ואם אח"כ נזדמן לו ליטול בדרך נטילה, נוטל בלא ברכה".

ותמה המג"א אמאי לא יברך בנטילה השניה ותעלה הברכה לאחת משתי נטילות. ותי' "אפשר כיון דמותר ליטול בו בשעת הדחק יברך עליו דחשיבא אצלו כהתרא דאל"כ איך אוכל ללא נטילה. וכן משמע בבית יוסף". הא חזינן שאע"פ שנחלקו בדין מ"מ יש לברך כיון שהתיר המחבר בשעת הדחק. ואם נרצה לדחות ולומר שכל דברי המג"א בלשון אפשר. נאמר חדא דכתב המחבר שעת הדחק וגרוע יותר מסתם מחלוקת. ועוד, דהתם הוא חידוש שכן הביא הב"י שלדעת הרמב"ם והרא"ש אין ליטול בשכשוך ובכ"ז פסק לסמוך על הה"ג והרשב"א אשר על כן שפיר אפשר שרק 'אפשר'.

ולכאורה יש לסתור הדברים ממה שכתב המחבר בסי' קנח סעיף ד' "אם אוכל דבר שטיבולו באחד משבעה משקין שסימנם: י"ד שח"ט ד"ם ולא נתנגב, ואפילו אין ידיו נוגעות במקום המשקה, צריך נטילה בלא ברכה". והתם הוא פלוגתא בדינא ובכ"ז כתב המחבר שאין לברך. עוד יש להוסיף ולציין דברי הקול אליהו (ח"ב סי' כח) שכתב "זאת מצאנו, תשובה להרדב"ז ז"ל^[25] ממ"ש שם בשם ספר כפתור ופרח, דעד כאן לא אמרינן ספק ברכות להקל אלא דוקא כשאנו מסופקים אי חייב לברך או לא, אבל כשאנו מסתפקים בעיקר עשיית המצוה ואנו באין לעשותה עפ"י סברת אחד חכם, יכול לברך בשופי יעו"ש. אך את זה ראיתי שאין דעת מרן ז"ל מסכים בטעם זה האחרון, ממ"ש בדין נטילה לטיבולו במשקה, דכיון דפלוגתא היא ודאי דלא יברך יעו"ש". הא חזינן דספיקא דדינא אין לברך.

אך נראה פשוט שאין סתירה בדברים שכן כלל הרדב"ז הוא כלל בכל מחלוקת שקולה בדין (שאינה בברכה) אפשר לקיים המצוה בברכה, ובזה כתב הקול אליהו שדעת המחבר אינה כן, שכן אי ס"ל לעולם במחלוקת במצווה אפשר לברך אמאי כתב בטיבולו במשקה שלא לברך הא הוי פלוגתא. ומ"מ אין מכאן סתירה למה שאפשר שיהא מחלוקת בפוסקים ולקולא אף בברכה רק שאינו לעולם. וכן בשו"ע (סי' קס סי"ב) ספיקא דדינא ומברכים ובעוד מקומות, יע"ש.

ואם נערער ע"ז ונאמר דגבי טיבולו במשקה דעת הרמב"ם והרא"ש לברך ובכ"ז פסק המחבר לא לברך ונדון כ"ש בסתם ספיקא דדינא שאין לברך. נבוא ונשיב ע"ז שממה שכתב המחבר גבי שכשך ידיו שבשעת הדחק יש לסמוך על המתירים אע"פ שדעת הרמב"ם והרא"ש שלא לברך. וכנזכר שלמד המג"א ע"ז שיש לברך וכן נראה מדברי הב"י כמעט להדיא דאיירי שמברך על נטילה ראשונה יע"ש.

ומ"מ צ"ע אמאי פסק המחבר גבי טיבולו במשקה ושכשוך שלא כרוב בנין היינו הרמב"ם והרא"ש. ובהרחבת הדברים מפני מה גבי מים שיש בהן ספק ציין הב"י לתה"ד דספיקא דדינא להקל ומשמע אף לברכה. ולאידך גבי טיבולו במשקה אף שהספק נוטה ומחמת הרמב"ם והרא"ש בכ"ז פסק שלא לברך.

ונראה שאין כלל רוב בנין כלל גמור שאפשר -כמו שנראה בנ"ד- שפסק המחבר דלא כרוב הנזכר, ואולי מחמת שחשש במקום שראה לנכון. וצ"ע. עוד אפשר שיש לחלק דהמג"א איירי במחוייב נטילה שספק דרבנן אם יוצא ע"י שיכשוך ושם הקולא בתורת ודאי. משא"כ כאשר עצם החיוב היא מחלוקת הרי אף אם נחמיר לא יהא אלא ספק ומש"ה אין לברך. וכדוגת זאת מצינו לגבי ספק אכל אינו מברך אך ספק בירך מברך. וכן אנדרוגינוס לגבי ציצית ומילה לדעת הרמב"ם אינו מברך אע"פ שמל, משא"כ בספק בירך אזי לחומרא בתורת ודאי. וי"ל.

ות"ל חפשתי ומצאתי שכן הקשה היפה ללב בסי' תעג (אות לה) כיון דכתב הב"י שבמקום ששנים משלושה מסכימים יש לפסוק כמותם אמאי כתב המחבר גבי טיבולו במשקה שאין לברך. ונשאר בשאלה. ופסק שם שמי שמברך כנגד מרן לא הפסיד. יע"ש.^[26]

דעת המשנה ברורה בספיקא דדינא

הביאור הלכה (סי' קס סי"א ד"ה מים) בשם הפמ"ג דמים שיש בהן ספק אם נעשה בהם מלאכה הדין שמברך עליהם. ובמשנ"ב (ס"ק מז) ציין לדברי המג"א "וספק במחלוקת הפוסקים הוא כשאר ספק, דכיון שלא הכריעו בה הרי הוא ספק במילתא דרבנן ונקטינן להקל".

והנה בשו"ע (סי' קס סי"ב) "יש מי שאומר שאין נטילת מים ראשונים, אלא במים בלבד; וי"א שהיין כשר לנטילת ידים, בין נתן לתוכו מים בין לא נתן לתוכו מים, אלא שאסור לעשות כן לכתחלה, כדי שלא יהא כמזלזל בדבר חשוב שנשתנה לעילוי (פי' לשבח) עד שקובע ברכה לעצמו. ויש מי שאומר שכל מי פירות ראוים לנ"י בשעת הדחק". ובפשטות נראה שאפשר לברך על מי פירות כיון שמותר ליטול בהן. ובשער הציון (ס"ק סט) כתב שלא לברך עליהן. וקצת היה נראה שמחלק בין ספק במציאות לספק בדין.

אך לענ"ד נראה להפך דלשון השעה"צ כך: "ואף דהאליה רבה פסק להחמיר אף במי פירות, דכן הוא דעת רוב הראשונים, מכל מקום יש לסמוך להקל במילתא דרבנן בשעת הדחק, וכן פסק הגר"ז ודרך החיים וחיי אדם, ומכל מקום לענין ברכה נראה דלא יברך על נטילה זו, ולכשיזדמן לו מים אחר כך נכון ליטול שנית, וכמו בכל ספק נטילה לעיל בסעיף י"א". ויש ללמוד דדוקא בכה"ג שרוב הראשונים סוברים שלא ליטול במי פרות אזי כתב המשנ"ב שלא לברך אך יש מקום גדול ללמוד דבמחלוקת שקולה ה"נ שיש לברך וכפמ"ג.^[27]

בסיכומם של דברים

כב. הראנו שיש להעמיד ולבאר את דברי גדולי הפוסקים דמהני צירוף ע"י ראיה. ולבד זה הרי צד זה הוא דעת רוב הפוסקים בדעת המחבר. ואף א"נ שאין כאן רוב יש כאן ספק בדין והזכרנו דסתם ספק בדין דרבנן לקולא בדעת הב"י ע"פ המג"א. זאת ועוד שיטת הרדב"ז דלעולם אזלינן לקולא במחל' במצווה. ובשעת הדחק סומכים אפילו על יחיד כ"ש על מחצה ועכו"כ על רוב. ואחר הדברים, לבד שמסתבר ע"פ הנזכר שמצטרפים ע"י ראיה איכא כספק ספיקא ובשעת הדחק שפיר כיון דליכא בהא ברכה לבטלה ועצם ברכה לבטלה לדעת רוב הפוסקים מדרבנן מצטרפים.

ונראה לפי הנזכר שלבני אשכנז ודאי שיש לסמוך לצרף מנין ע"י ראיה בשני בתים סמוכים. אלא שלבני ספרד יש חומר יותר ויכולים ע"י תנאי נדבה לצאת מחשש המחמרים שלא לצרף. ואף בשבת יכולים להתפלל תפילה אחת כדברי הפמ"ג. אשר על כן לבני ספרד אין ראוי להתפלל ללא תנאי נדבה. ומ"מ אם התפללו ללא תנאי נראה שיש לענות אמן ושאר דברים שבקדושה על מנין זה כיון שהוא עיקר. וה' יאיר עניינו.

ת.ו.ש.ל.ע.

---

[1] אלא דקשה לרש"י מגמ' סוטה שהלכה כריב"ל. ויש מקום לבאר דשאני ברכת כהנים שיש עשרה ולחלות ברכה ש"ד וכדומה לעם שבשדות, ובזה הלכה כריב"ל, משא"כ לעניין צירוף י"ל דהלכה כרב דמפסקת.

[2] אינה ראיה שלדידן ע"פ הרמב"ן יהיה מקום לצרף תפלה ע"י ראיה, שכן אפשר שיסוד השוואה זו למדה הרמב"ן אחר הנחת היסוד שפשוט שא"א לצרף בשני בתים ולכך אף בזימון אין צירוף בראיה, אך א"נ שיש דין צירוף ע"י ראיה אפשר שיש לחלק ולהחמיר בצירוף תפלה. וכן מצינו שכתב הרמב"ן להדיא "אבל לענין תפלה  בית אחד בעינן שאין בתפלה קביעות חבורה". ודו"ק.

[3] המשך הראבי"ה "אבל בפרק כיצד צולין בסופו דתנן מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב יהודה אמר רב וכן לתפלה התם הוא דמסיק ופליגא אדר' יהושע בן לוי וכו', דלא מיירי התם בצירוף ולא בשליח צבור שראוי לו לעמוד בין הצבור אלא בשאינו בקי להתפלל, כדאיתא בשילהי ראש השנה, והבקי מוציאו, אי נמי בקריאת המגילה, ובכי האי גונא פליג ר' יהושע בן לוי דשומע כעונה, ואפי' אם מחיצה מפסקת ביניהם. וכן לגבי ברכת כהנים בפרק ואלו נאמרים מייתי להך דר' יהושע בן לוי, דמיירי בכי האי גונא. ולא כפירוש רבינו שלמה שפירש הך דרב יהודה אמר רב וכן לתפלה לענין צירוף וכו' ויוצא עמהם ידי חובתו אפי' אין רואים זה את זה, לדברי ר' יהושע בן לוי ואם לצירוף מיירי צריכים לראות זה את זה לכולי עלמא, שהרי אין צריך שתגיע המחיצה עד לשמי קורה ועד הרצפה וכו". ע"כ.

[4] אכן כבר התבאר בראבי"ה להדיא דמדמי לגמרי ואפילו למנין עשרה ע"י חמשה הרואין אלו את אלו. ומ"מ צ"ל מנלן כקושיית הרשב"ש. ויתבאר.

[5] אמנם אפשר היה לבאר ד'וכן כתב' מתיחס להבנת הב"י ברבינו ירוחם דלא בעי רובו, ומיהו לגבי אי בעי הכנסת הראש או מראה פניו אינם אותה שיטה. אלא שהדברים דחוקים.

[6] אלא שיש מקום לומר שבתחילת הבנת הב"י למד בדברי רבינו ירוחם כפשט הדברים, כיון שילפינן מקורבנות ממילא צריך להיות ראשו ורובו בתוך בית הכנסת. אך לזאת הביא את דברי מהר"י אבוהב אשר נראה שלמד בדעת רבינו ירוחם שה"ה לראשו ללא רובו, וע"ז הוסיף הב"י שכ"כ האורחות חיים.

[7] לשון הגמ' "תנן: החלונות ועובי החומה – כלפנים. בשלמא החלונות – משכחת לה דשויה לקרקע עזרה. אלא עובי החומה היכי משכחת לה. – משכחת לה בבר שורא, דכתיב ויאבל חל וחומה. ואמר רבי אחא ואיתימא רבי חנינא: שורא ובר שורא".

[8] מתוך דברי הפר"ח יש לראות שתי דרכים ללמוד את פסק הגמ' בפסחים ובדעת הרמב"ם וממילא להבנת הב"י מה הוא מראה פניו.

דהנהכתב הרמב"ם (פ"ט מקרבן פסח) "כל האוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת ואין מוציאין ממנו מן החבורה שיאכל בה וכו' מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ והאגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ, החלונות ועובי הכותלים כלפנים, הגגים והעליות אינן בכלל הבית".ולא חילק הר"מ דאיירי בבר שורא כמסקנת הגמ'. וכן הוא בר"מ בבית הבחירה (פ"ו ה"ט) וכתב "המחילות הפתוחות לעזרה קודש והפתוחות להר הבית חול, החלונות ועובי החומה כלפנים בין לאכילת קדשי קדשים בין לטומאה". ובהשגת הראב"ד "ועובי החומה כלפנים. א"א אך אלו בששוים לקרקע העזרה ומשכחת להו בבר שורא".

ובכס"מ "ודע דבפרק כיצד צולין אהא דמוקי רב חסדא מתניתין בלשכות בנויות בקדש ופתוחות לחול גגותיהן קדש בשגגותיהן שוים לקרקע העזרה מתיב מדתנן החלונות ועובי החומה כלפנים בשלמא החלונות משכחת להו דשוו לקרקע העזרה אלא עובי החומה היכי משכחת לה משכחת לה בבר שורא וכו'. ויש לתמוה על רבינו למה סתם דבריו ולא פירש דהא דהחלונות ועובי החומה כלפנים דוקא בששווים לקרקע העזרה אבל אם אינו שוה לקרקע העזרה אינו כלפנים וכו'. וצריך לדחוק ולומר שסמך רבינו על מה שכתב לעיל בסמוך גבי לשכות אם היו גגותיהם שוים עם קרקע העזרה דממילא משמע דהוא הדין לחלונות ועובי החומה".

חזינן אע"פ שכתב הכס"מ שצריך לדחוק ולומר שסמך הר"מ על הנזכר קודם לכן מ"מ לא העלה צד לפרש שלא נפסקה הגמ' בפסחים דדוקא בבר שורא. וע"פ דברי הפר"ח יותר מתחזקת עמדה זו כיון שאף הירושלמי מסכים לבבלי ממילא צ"ל בשתים כבר עיקר. וכ"ש שדרכו של הר"מ בספקות לפסוק כירושלמי. ודו"ק.

אלא שראיתי לרדב"ז (בהוצאת פרנקל) שכתב ע"פ הגמ' באיזהו מקומן (נו.) לדייק וללמוד דבכל גוונא חשיב כלפנים. יע"ש. וכמסקנת הרדב"ז למד הפר"ח אלא שלמד ממה שאמרה הגמ' 'גגין ועליות לא נתקדשו' והיה לגמ' לכתוב רבותא טפי דהיינו חלונות. יע"ש ולפי"ז למד שתי' הגמ' בפסחים אינו עיקר לדעת הרמב"ם ורבינו ירוחם שלא חילקו בגובה החלון, ומ"מ חלק על הבנה זו מחמת הירושלמי.

נמצא שלפי הכס"מ יש ללמוד בדעת הרמב"ם ש'חלון' דוקא בגובה הקרקע, משא"כ לפי הרדב"ז והפר"ח בדעת הרמב"ם אפילו חלון גבוה נחשב לתוך הבית.

ולזאת י"ל דנפק"מ א"נ בר"מ כהבנת הכס"מ ממילא בהכרח דמה שכתב המחבר 'אפילו חלון גבוה כמה קומות ומראה פניו' היינו מדין רואין זה את זה וכמג"א ועוד. משא"כ לרדב"ז אפשר ד'פניו' היינו מכניס ראשו וממילא אף בגבוה כמה קומות.

[9] אח"ז ראיתי לצל"ח (ברכות ח.) שכתב "ועוד אני מסתפק, מי שיש לו בית הכנסת אצל כותל ביתו וחלון פתוח לו שם לבית הכנסת, ומשם מראה פניו לצבור, שזה מצטרף עמהם לעשרה כמבואר בש"ע או"ח סי' נ"ה סעיף י"ד, אם מועיל זה להיות נחשב כאילו עומד בבה"כ, או דלמא אף דנחשב מתפלל בציבור מ"מ אינו נחשב נכנס לבית הכנסת. ולצורך אדם חלוש שקשה עליו טורח דוחקא דציבורא, אפשר להקל". ונראה דס"ל דמהני צירוף ע"י ראיה וכמג"א.

[10] הדבר ברור כיון שדרכי הצירוף או ע"י מקום כמבואר מהגמ' פסחים (פה:) 'וכן לתפלה', או ע"י ראיה כזימון, אך ללמוד דין חדש כצירוף קטן קשה כיון ששם איירי שהקטן באותו מקום ומנלן לצירוף הרחוק. ופשוט.

[11] הר"ש לניאדו (סי' ו) כתב דאדרבא מהב"י בסעיף י"ד מוכח דלא מהני צירוף ע"י ראיה ואחר שהביא את דברי הב"י בשם הגאון כתב "ואם איתא דס"ל למרן דסגי ברואין היכי משמע ליה מעיקרא דדינא דבעינן ראשו ורובו בחלון או על עובי הכותל הנראה בתוך הבית והלא סגי ליה ברואין, וגם למ"ש אח"כ בשם גאון דמכניס ראשו בחלון ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה והיינו מדין החלונות ועובי הכותלים כלפנים, והלא אף אי לא הוו כלפנים הא בראית פנים סגי, אלא ודאי דס"ל דלא מהני רואין ושאני חלונות ועובי הכותלים דמצד עצמן הוי כלפנים וכבית א' אלא דבעו נמי מראה פניו משם הרי לך בהדיא שהגאון וא"ח ומהרי"א ומרן כולהו ס"ל דלא סגי ברואין".

ובע"ה לקמן ניישב שאלה זו שיש מקום גדול להעמיד דברי המחבר אפילו באין רואים וכמו שכתבו המג"א והפר"ח והגר"א ועוד בביאור סעיף י"ד וממילא אין כלל ראיה ששיטת הב"י ואף המהר"י אבוהב דלא מהני ראיה.

[12] וכן למדו המבי"ט והבית דוד, וכן המטה יוסף. וכן פסקו הבני ציון והמשנה ברורה. אמנם יתבאר שלרב חיד"א דוקא בשעת הדחק התיר המחבר צירוף ע"י ראיה.

[13] אכן לפר"ח והמג"א סעיף י"ד איירי באינם רואים מ"מ אין נפק"מ ע"פ הנ"ל, וכפי שיתבאר.

[14] אח"ז ראיתי בשו"ת דבר אהרון (ח"ב סי' סד) שכתב "ועיין ברשב"ש (סי' ק"ז) מובא בחי' רעק"א ס"ל דאין מצטרפין לזמן אא"כ יש בכל חבורה כדי זימון ע"ש וכ"מ מפי' ריב"ב שכ' שתי חבורות של שלשה שלשה בני אדם ע"ש משמע שאם אין כדי זימון בכל חבורה וחבורה שאין מצטרפין לזימון. אמנם בריו"נ מלוני"ל כתב וז"ל הרי אלו מצטרפין לזימון לומר נברך אלקינו ע"ש וכ"כ המאירי הרי אלו מצטרפין לזימון אחד ולהיות אחד מברך לכולן או שמצטרפין לברך בשם, אם הם עשרה בין כולם ע"ש וכ"כ ריא"ז (פג"ש סי' י"ט) וכ"מ מד' ראבי"ה (סי' קל"ד)".

[15] יעויין במחצית ומדוייק לשונו שאין דברי המג"א תי' הב"י ע"ז השאלה. וכן מוכח מהב"ח ודו"ק.

[16] אגב יש להעיר א"נ דחבורה בדוקא הוא מנין ללמוד את סעיף ב' מסעיף א' הא יש לחלק דסעיף ב' איירי בפחות מחבורה משא"כ סעיף ב' ונימא דמהני כראיה דוקא בצירוף שתי חבורות. אלא שיש מקום לומר כנ"ל דחבורה לאו דוקא ולכך ש"ד. ועוד יתבאר כך לקמן בדעת המג"א בהבנת המחבר.

[17] לתועלת הבנת שיטת הרב העתיק רוב לשונו: "לכן נראה לפום ריהטא דסבר מרן דמכניס ראשו דכתב מהר"י אבוהב לאו דוקא דכיון שמראה פניו סגי ומיירי בחלון דלא אפשר להראות פניו אם אינו מכניס ראשו אבל אם הוא בענין דבלא הכנסת הראש יכול להראות פניו סגי והיו לאחדים דברי הגאונים שהביאו מהר"י אבוהב וארחות חיים ומשו"ה פסק הכא דמראה להם פניו דסבר דכלהו מודו בזה ולא חש למאי דהוה משמע ליה ברישא כלל.

וראיתי להרב מהריק"ש בהגהותיו שכתב על זה דחלון וז"ל ואפשר דלא דמי עומד מן האגף ולחוץ דהתם יכול ליכנס בלי טורח ולא נכנס א"נ הכא במכניס ראשו מן החלון עכ"ל וכו'. אמנם לי ההדיוט לא משמע הכי דאי לא סגי בהראות פניו אלא בעי להכניס ראשו וראיית פניו לא סגי הדבר קשה על או"ח בשם רבינו האיי דאמאי לא פירש דבריו דמיירי במכניס ראשו ולא לכתוב סתמא ומראה להם פניו ותו קשה על מרן בב"י דהו"ל לפרש דברי או"ח דלאו דוקא נקט ומראה פניו וכל כי הא איבעי ליה לאודועי ותו בשו"ע לא הו"ל למימר ומראה להם פניו והו"ל לפרש דהניח ראשו דזהו עיקר ההתר.

ואראנד"אדו שלמטה בחצר חברת ת"ת ומתפללים שם ויש למעלה ה' ולמטה ה' אינם מצטרפין הרב שיירי כנה"ג. והרב מטה יוסף ח"ב א"ח סימן י"ג פליג על הרב וסבר דמצטרפין וכן עמא דבר וכו'. ומוכח דהרב פרי חדש סבר כהרב מטה יוסף שכתב בדין זה דדין מן האגף ולחוץ כלחוץ היינו שאין רואין זה את זה וכו'. מכל מקום בכל זאת נראה דלדינא נקטינן כהרב שיירי חדא דדחיקא מילתא לאוקומי דין מן האגף ולחוץ ודין ט' בגדולה וכו' באין רואין וכן צריך לאוקומי דין עזרת בית הכנסת שכתב רבינו ירוחם ופסקו מרן בסמוך דין י"ח דמיירי שאינן רואין זה את זה וכל זה דוחק דאורחא דמילתא דמן האגף ולחוץ ובעזרה וכיוצא רואין זה את זה. ועוד דאעיקרא דדינא דברי הרשב"א דעלה סמכי הרב פר"ח והרב מטה יוסף בדרך אפשר אמרה ולא למילתא פסיקתא ומרן לא הביא דברי הרשב"א הללו וגם מהר"ש בן הרשב"ץ בתשו' סי' ל"ז כתב בפירוש דבעזרה אפילו רואין זה את זה אינם מצטרפין וכתב דטעות הוא לדמותו לזמון הגם דנעלמה ממנו תשובת הרשב"א דרב גובריה אמרה לדמות לזמון מ"מ מאחר דהרשב"א דרך אפשר אמרה ולהרשב"ש פשיטא ליה איפכא ודעת מרן נראה הכי הגם דהרשב"ש הרחיק ללמוד מדיני זמון להכא ומרן כתב דטעם הרא"ש בדין הש"ץ תוך הפתח הוא שלמד מדין זמון והרשב"ש כתב דהרא"ש לא מדין זמון דן כן ע"ש מ"מ בהא דרואים זה את זה נראה דגם למרן לא מהני בדין אגף ועזרה וכיוצא ולא חש להביא שארית תשו' הרשב"א משום דסבר דהרשב"א אטעמא קמא סמיך והא דרואים בדרך אפשר אמרה ואם היולדה והמחזיקה לא פסיקא ליה אנן היכי נקום ונסמוך עלה וגם מהריק"ש משמע הכי, הכי נקטינן וכו'.

אם העומדים בואראנדאדו הנזכר וכן העומדים בעזרת נשים אינו בנקל להם לרדת לבהכ"נ או לת"ת ומשתדלים להראות להם פניהם מלמעלה נראה דיש לסמוך בזה על הרב בית דוד דכפי מה שכתבתי לעיל מוכרח לחלק מדין חלון דסגי במראה פניו לדינים הנזכרים כחילוק מהריק"ש דמן האגף יכול ליכנס בלא טורח כנזכר והכא אם יש להם איזה סיבה קלה דהוא טורח קצת ומשתדלים להראות פניהם נראה דמצטרפין דהו"ל כמראה פניו מן החלון והנה עמנו מהריק"ש והרב בית דוד ומהרימ"ט לפי מ"ש בשמו הרב בית דוד והפר"ח והרב מטה יוסף וכי האי גונא יש לדון דמצטרפין במראה פניו מן החלון ולפי האמור לעיל גם דעת מרן הכי".

[18] הנה מה הוא גדר רוב בעוד שאפשר לחפש ולמצוא עוד פוסקים לכאן ולכאן. אלא לענ"ד גדר רוב נובע ממה שרגילים לפסוק וח"ו לומר מי גדול ממי אלא שכך התפשטה הפסיקה לנושא כלים וכד' וממילא יש כאן רוב. וכ"ש שאת דברי הפר"ח והחיד"א קבלנו.

[19] ומסתבר כן בדעת המחבר שהעתיק לשון הר"מ (סי' רטו ס"ו), ויעויין במג"א (שם) ובא"א דמשמע קצת שלמד כן במחבר.

[20] ואגב מסברא זו יש מקום ללמוד וליישב קושיית האחרונים על דברי הפוסקים שברכה שא"צ מדאו' אמאי בספק בירך ברכה"מ חוזר ומברך דעד שיחזור מספק עשה אל יחזור מספק לאו. ונראה שספק קמא הוא ספק אם מחוייב וכיון שספקא לחומרא ליכא לספק שאחרי. ולפי"ז י"ל שרואין את ב' הספקות ביחס להסתפקות ולא כבאים כאחד. ודו"ק.

[21] ויש מקום ללמוד כן מתוך דברי הרב חיד"א (מחזיק רכה סי' נה אות יא') שכתב בסוף דבריו 'וכיון דאיכא כמה פוסקים נראה לסמוך עליהם ולא יתבטלו מ' יום מלהתפלל בציבור'. וצ"ב מה הוא כיון דאיכא כמה פוסקים הא יש כאן חשש ברכות לבטלה. ואע"פ שיש לומר דכך ס"ל לחיד"א כפסק ורק לחומרא אין לצרף לכתחלה וממילא ליכא ברכה לבטלה, מ"מ י"ל דכל כה"ג לא יצאנו מספק בדרבנן ולקולא כל זמן שהספק בדין ואח"כ נגררת הברכה. וי"ל.

[22] יש לציין שאע"פ שרוב הפוסקים סברי ברכשא"צ מדרבנן מ"מ דעת הרמב"ם וכן נראה מהמחבר שהיא דאורייתא. זאת ועוד שרוב אינו ודאי שכן הוא רוב בפוסקים ולא במציאות והיא גופא הסיבה שחוששים אפילו בכמה ספקות. ואפשר לומר שאינו מוכרח בדעת המחבר שהיא דאו'. וצריך קצת עיון.

[23] וכן יש לצרף לנזכר מה שמצרפים פסק היחיד בשעת הדחק וכמו שמצינו למהר"מ בן חביב בגט פשוט (כללים כלל ו') שכתב "אמנם במידי דרבנן דקי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל וכו' היינו דוקא כשהמחלוקת הוא שקול, אבל כשהמחלוקת אינו שקול דהרוב מחמירין אין להקל כסברת המיעוט אפילו באיסור' דרבנן. מ"מ בשעת הדחק ובהפסד מרובה סומכין על המכשירין אף שהמכשיר הוא יחיד נגד רבים, כההיא דאמרינן בפ"ב דגיטין כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. ובאיסורא דרבנן גם אנחנו יתמי דיתמי סומכין בשעת הדחק כיחיד נגד הרבים. וכ"ש במיעוט נגד רבים. וה"ה בקטן אצל גדול. ואמרינן כדאי הוא פוסק פלו' לסמוך עליו בשעת הדחק כיון דפלוגתייהו הוי במידי דרבנן". ואע"פ  שאפשר דסומכים בעצם המצוה ולא בברכה מ"מ חזי לאצטרופי.

[24] כן נראה ממה שהביא הב"י (סי' קס סי"א) בסתם את דברי התה"ד. וכן הזכיר דבריו בסי' קנט (ס"ב). יע"ש.

[25] הובאה לשונו לעיל אות כ'.

[26] אח"ז ראיתי שכבר הקשה כזאת התורת חיים (סופר סי' קנח סק"ז), ויע"ש מה שתי'. וראיתי בהגהות לספר יפה ללב הנדפס מחדש שציין לספר ברכי נפשי (סי' ז) שהביא הרבה דוגמאות שמרן פסק שלא כג' עמודי הוראה וכן כחד מתוך שלוש, ואחד מהן נ"ד.

[27] אכן מצינו לחלקת יואב (תנינא סי' א) שכתב לחלק בין ספיקא דדינא לספק במציאות. ולנזכר אינו כדעת והבנת המג"א במחבר.