שאלה: בעקבות "מגיפת הקורונה" שרבים מתושבי ארץ ישראל והעולם יושבים בדד 'חבי כמעט רגע עד יעבור זעם', ובתחילה התיר משרד הבריאות להתפלל בבתי הכנסת במרווחים של שני מטר איש מרעהו, ולאחמ"כ החמירו יותר והתירו להתפלל רק בחצר בתי הכנסת שהוא מקום פתוח, ולאחר מכן החמיר המצב יותר רח"ל ואף סגרו את הבתי כנסיות על סוגר ובריח, וכל אחד יושב בביתו, וכעת הציעו שכל אחד יעמוד במרפסת ביתו ויראה פניו וכך יצטרפו לעשרה, ומכיון שיש אומרים שמצטרפים למנין באופן זה, ויש אומרים שאין מצטרפים, אמרתי אשנה פרק זה וארווח לי.
תשובה: וזה החלי בס"ד
א. בפסחים (פה:) שנינו, אבר שיצא מקצתו, חותך עד שמגיע לעצם, וקולף עד שמגיע לפרק וחותך, ובמוקדשין קוצץ בקופיץ, שאין בו משום שבירת העצם, מן האגף ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ, החלונות ועובי החומה כלפנים.ע"כ. ובגמ', אמר רב יהודה אמר רב וכן לתפלה, ופליגא דרבי יהושוע בן לוי דאמר ריב"ל אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. ופירש רש"י 'וכן לתפלה' העומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה, והעומד חוץ לפתח אין מצטרף,ע"כ. משמע מרש"י שמחלוקתם של רב וריב"ל היא לענין תשעה העומדים בתוך בית הכנסת, והעשירי בחוץ, אם מצטרפים יחדיו למנין, ולדעת ריב"ל מצטרף, ולדעת רב אינו מצטרף. והתוס' (ד"ה וכן) הקשו ע"ד, דבפ' אלו נאמרים (סוטה לח:) משמע שהלכה כריב"ל, דאמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ומאידך בפ' כל גגות (עירובין צב:) משמע סתמא דגמ' דמחיצה מפסקת לצירוף, דקאמר ט' בקטנה וא' בגדולה, אין מצטרפין, ולענין שופר ומגילה נמי לא מצית לפרש, דתנן בהדיא בפ' ראוהו ב"ד (ר"ה כז:) היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או מגילה אם כוון ליבו יצא. ונראה לר"י דהכא מיירי לענין לענות יחיד קדושה ויהא שמיה רבא מברך, דאין מחיצה מפסקת לריב"ל, ולרב יהודה מפסקת כיון דהוי דבר שצריך עשרה, וכי היכי דלא מצטרף לא נפיק ידי חובה, אבל שופר לא בעי עשרה,עכ"ד. מבואר מדברי התוס' שלגבי צירוף למנין הכל מודים שהמחיצה מפסקת, אך לענות קדיש וקדושה לריב"ל יכול לענות, וכ"כ התוס' בר"ה (כז: ד"ה ושמע). וכן ראיתי לר"ן בר"ה (ז. בדפי הרי"ף) שהביא את קושיית התוס' ותירוצם בזה"ל: ותירצו, דההיא דפ' כיצד צולין מיירי לענין לענות בכל דבר שבקדושה עם הציבור, דלרב מפסקת ואין עונה עמהם, משום שכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה, והרי הוא כעומד מבחוץ, ולריב"ל אין מחיצה מפסקת, והרי הוא כעומד בתוך עשרה שבפנים, ועונה עמהם, וקיי"ל כריב"ל, וקשיא להו לרב דהא קול מגילה תנן, ומגילה בעינן עשרה בין בזמנה ובין שלא בזמנה, ואפילו לרב דאמר בזמנה ביחיד, הא אמרינן התם דחש רב להא דרב אסי דאמר בעשרה, ולא קושיא היא, דהא דבעינן עשרה במגילה היינו משום פרסומי ניסא, ובמקום קריאתה הוא דבעינן לפרסומי ניסא והא איכא, ואע"ג דהאי שמע לה במקום דליכא עשרה, קריאתה מיהא בעשרה הוא, וממקום דאיכא פרסומי ניסא שמע לה, ומש"ה יצא, ואם לאו לא יצא.עכ"ד. מבואר שטעמו של ריב"ל שיכול לענות קדיש וקדושה, מכיון שנחשב שהיחיד נמצא עם העשרה.
ב. וכן ראיתי ברמב"ן בפסחים (שם) שהביא את דברי רש"י הנ"ל, וכתב ע"ד, דריב"ל לא פליג על רב אלא על העומד שם כנגד הפתח בחצר קטנה שלפני הבית, שהיה דינם להצטרף, כדאמרינן בברכות (נ.) בשתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, הרי אלו מצטרפין, דקסבר רב יהודה דלת הפתח המפסיק בינתיים, ככותל שמפסיק בין שני בתים, ואין מצטרפין, וריב"ל סבר כיון דדיורי בית בחצר, כבית אחד הוא, וכיון שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין, ואע"פ שהפתח עומד לסגור, ואין מחיצה של ברזל מפסקת בבית אחד, וכן נראה בשני בתים נמי העומדין תוך חלל הכותל מצטרפין, ואין האגף מפסיק בשביל הדלת, שאין מחיצה של ברזל מפסקת, אבל העומד חוץ לכותל המפסיק בין שני הבתים, אין מצטרפין, 'דדיורין חלוקין אין מצטרפין לעולם'. וגרסינן בהאי עניינא במס' עירובין (צב.) חצר גדולה שנפרצה לקטנה, גדולה מותרת קטנה אסורה, מפני שהיא כפתח של גדולה וכו', יתיב רבה ור' זירא וקאמרי ש"מ ממתי דיורי גדולה בקטנה ואין דיורי קטנה בגדולה, כיצד, וכו', ציבור בגדולה וש"ץ בקטנה, יוצאין ידי חובתן, ציבור בקטנה וש"ץ בגדולה, אין יוצאין ידי חובתן, תשעה בגדולה וא' בקטנה, מצטרפין, תשעה בקטנה ואחד בגדולה, אין מצטרפין. למדנו ודאי לשני בתים ושתי חצרות, שאע"פ שפתוחות זו לזו, מחיצה מפסקת. הלכך לא מיתוקמא הא דריב"ל, אלא בחלל פתח, או בקטנה שלפני הגדולה, לומר שהיחיד שבקטנה מצטרף לתשעה שבגדולה, אע"פ שהפתח מפסיק כשהוא נעול שם, אין זה מחיצה, והפתח כאילו נפרץ, שמחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, 'אבל בשני בתים ודאי אין מצטרפין לדברי הכל'. ואי קשיא לך הא דתנן בפ' שלשה שאכלו (ברכות נ.) שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, מצטרפים לזימון, ואיתמר בירושלמי (שם ה"ה) ר' יונה ור' אבא בשם ר' זעירא, לשני בתים נצרכא, א"ר יוחנן והן שנכנסו בשעה ראשונה ע"מ כן, דאלמא אפילו בשני בתים איכא צירוף, איכא למימר ההיא כיון שנכנסו מתחילה להיות רואין אלו את אלו, ולהיות בחבורה אחת, כגון שאמרו ניזיל ניכול נהמא אדוכתא פלן, הוקבעו בכך לאכילה. אבל לענין תפילה נראה שאין אותו הירושלמי הולך על דרך גמרתנו שאם אין צירוף בשני בתים, לעולם הוא בין לברכת הזימון בין לתפילה וקדושה, והירושלמי עצמו לא נתברר לי,עכ"ד. מבואר שדעת הרמב"ן כהתוס' והר"ן שאין לצרף שני בתים למנין לעולם, ומשמע אף שרואין זה את זה.
ג. וכ"כ הרשב"ש (סי' לז) אודות הנמצאים בעזרת נשים, אם משלימים לעשרה, ואמר מורה א' שהן משלימין. והשיב הרשב"ש שהמורה בזה סמך על הא דשנינו בברכות (נ.) שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, הרי אלו מצטרפין לזימון, ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו לעצמן. וטעה בזה בשתים, הא', שאילו אמר חמשה אוכלין בבית זה וחמשה בבית אחר, בזמן שרואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין, היתה ראיה לזה, אבל המשנה לא דיברה אלא בשתי חבורות, ובכל חבורה יש כדי לברך בזימון או בשם, וכל א' היתה יכולה לברך לעצמה, אבל אלו החבורות רצו שא' יברך לשתיהן, ובצירוף כל דהו סגי, ולא דמי לתפילה שאתם רוצים להשלים מנין עשרה באותם שבחוץ, וצריכים עשרה במקום אחד. והשנית, שאפילו בברכת הזימון אינו מפסיק בזמן שרואים אלו את אלו, אלא בשנכנסו תחילה ע"מ כן, וכמו שזכר בירושלמי, וכתבו הראב"ד והרשב"א שאפילו בבית אחד, צריכים להכנס ע"מ כן וכו', אבל שיהיה במקום א' קצת ובמקום אחר קצת, בלי ספק שאינן מצטרפין. והראיה לזה וכו', ולא הכשיר הרא"ש ז"ל צירוף לתפילה (הובא בטור סי' נה סט"ו), אלא כשמקצת ציבור בפנים ומקצתן בחוץ, וש"ץ עומד בפתח, שאז הוא מצרפן מפני שעומד באמצע, אבל מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים ואין ש"ץ עומד בפתח, לא כתב שמצטרפים. ואל יטעה אדם שהרא"ש ז"ל למדה מדין השמש שמצרפן, דלא דמי, לפי שצירוף השמש סגי בראייתו אלו ואלו, בין עומד בפתח הבית, בין עומד בתוך הבית, כל שרואה את אלו ואת אלו או מקצתן סגי, ובש"ץ לא הכשיר הרב ז"ל אלא בעומד בפתח שהוא כמחבר את שבחוץ עם אותם שבפנים והוא מוציא את כולן, אבל שיעמוד אחד שאינו ש"ץ אפילו בפתח הבית, או שיהיה ש"ץ שלא בפתח הבית, אע"פ שרואה לאותן שבחוץ, לא הכשיר הרב ז"ל.עכת"ד. מבואר להדיא שגם דעת הרשב"ש אם מקצת במקום אחד ומקצת במקום אחר, אף שרואים זה את זה אינן מצטרפין.
הן אמת שמש"כ הרשב"ש שהלשון "חבורה" היינו שיש בה כדי זימון, כן נראה גם מחידושי הרא"ה (נ: ד"ה תניא). ואולם ברמב"ן (שם מה. ד"ה לפיכך) משמע, שהדין ששתי חבורות שרואות אלו את אלו מצטרפות, הוא בין שיש בכל אחת כדי זימון, ובין בשאין בהם כדי זימון,ע"ש. וכן דקדק הביאור הלכה (סי' קצה ד"ה שתי) מדברי הרשב"א (ד"ה הא דקתני) שביאר, שהטעם ששתי חבורות אינן מצטרפות אא"כ נכנסו תחילה על דעת כן, משום שע"י כך חשיבי כמו שהסיבו יחד. ומכיון שדימה זאת להסיבו יחד, הרי שזה מועיל גם לענין צירוף לשיעור זימון, וכמו שהסיבו יחד. וכ"כ השטמ"ק (נ: ד"ה שתי),ע"ש. וע"ע בס' בני ציון (סי' נה סי"ח) שהוכיח כן גם מהמאירי (שם) שמצטרפים לזימון אם הם עשרה בין כולם, ושכ"כ גם בפסקי הריא"ז,ע"ש.
ד. וכן נראה ממרן הבית יוסף דס"ל דלא סגי ברואין אלו את אלו, שהרי כתב בב"י וז"ל: ומשמע לי דהאי חלונות ועובי הכתלים כלפנים, כשראשו ורובו בחלון, או על עובי הכותל הנראה בתוך הבית, ומצאתי שכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב בשם גאון, דמכניס ראשו בחלון, מצטרף עמהם לענין עשרה, ולא חילק בכך, וכ"כ באורחות חיים וז"ל וכתב רבינו האי מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ד', ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה,עכ"ל. ואם איתא דס"ל למרן דסגי ברואין, היכי משמע ליה מעיקרא דדינא דבעינן ראשו ורובו בחלון, או על עובי הכותל הנראה בתוך הבית, והלא סגי ליה ברואין, וגם לאחמ"כ כתב בשם גאון דמכניס ראשו בחלון ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה, והיינו מדין החלונות ועובי הכתלים דינם כלפנים כמבואר בפסחים (שם), והלא אף אי לא הוו כלפנים הא בראיית פנים סגי, אלא ודאי דס"ל דלא מהני רואין, ושאני חלונות ועובי הכתלים דמצד עצמן הוו כלפנים וכבית א', אלא דבעו נמי מראה פניו משם, הרי לך בהדיא שגם בגאון והאורחות חיים ומהר"י אבוהב ומרן הב"י, כולהו ס"ל דלא סגי ברואין, וכן בקודש חזיתיה בשו"ת מהר"ש לניאדו החדשות (סימן ו) שהוכיח כן ממרן,ע"ש.
ה. ואולם חזי הוית לרשב"א בתשובה (ח"א סי' צו) שכתב בזה"ל: על מה שסמכו בכל גלילותינו שיהא שליח ציבור עומד בתיבה שהיא גבוהה עשרה והתיבה ארבעה, ויש לה מחיצות גבוהות, ומוציא את הרבים בתפילה, ועונין אחריו קדיש וכל דבר שבקדושה, ואי משום דריב"ל דאמר אין מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, לא נאמרו דברי רבי יהושוע אלא בשיש עשרה במקום שליח ציבור, וכדעת הראב"ד ז"ל, (הביאו הרשב"א בחידושיו לעירובין צב:). תשובה. כל מה שאמרו בפ' כל גגות, בקטנה שנפרצה במילואה לגדולה, לא אמרו אלא בבתים מחולקים, לפי שזה בפני עצמו לתשמישו וזה בפני עצמו לתשמישו, ואפילו הכי כל שנפרצה הקטנה במילואה לגדולה, אנו רואים כאילו הקטנה פתחה של גדולה ורגלי הגדולה בקטנה, וכל שלא נפרצה במילואה, זו בפני עצמה עומדת לתשמישה וזו בפני עצמה, אבל התיבה עם היותה גבוהה ורחבה ובעלת מחיצות, לא לתשמיש בפני עצמה עומדת, אלא לתשמיש בית הכנסת ורגלי בית הכנסת בתיבה, ואפילו לרב (פסחים שם) דלית ליה דריב"ל, אינה מפסקת, והויא לה כתיבה שמניחין בה ס"ת, שאפילו היא גבוהה כמה, אינה מפסקת, וכדאמרינן בסוטה (לח:) תיבה נמי לא מפסקא וכו'. עוד אני אומר 'שאפשר לומר' שכל שרואים אלו את אלו, כאילו הן בבית אחד דמי ומצטרפין, ודומיא דזימון של ברכת המזון, דתנן, שתי חבורות שהיו בבית אחד, בזמן שמקצתן רואים אלו את אלו, הרי אלו מצטרפין לזימון, ולא תימא דוקא בבית ממש, דבית אחד היינו בירה אחת, וכמו שאמרו דקרו לבירה בית, וכן מבית לבית האמור בפסחים, דהיינו מבירה לבירה אחת ומפינה לפינה ממקום אחד למקום אחר שבבירה, דהיינו מאיגרא לארעא, ועוד דבירושלמי פירשו כן וכו'. עכ"ל. לכאורה מבואר מהרשב"א בטעמו השני שדימה תפילה לזימון שרואין זה את זה מהני גם לענין תפילה. וכ"כ הראבי"ה בברכות (סי' קלד) להדיא, שרואין זה את זה מהני גם לענין תפילה,ע"ש.
ו. וכן ראיתי לפרי חדש (או"ח סי' נה ס"ק ג) שכתב שברואין זה את זה בכל גוונא מצטרפים, וחיליה דידיה מהרשב"א בתשובה הנ"ל שדימה זאת לזימון, ומש"כ הש"ע (סי"ט) ש"ץ בתיבה וט' בבית הכנסת מצטרפין, מפני שהיא בטילה לבהכנ"ס, מיירי אפילו באינם רואים זה את זה, ולהכי צריכי טעמא דהיא בטילה, וחזינן נמי להרא"ש גבי ש"ץ בתוך הפתח שמצרפן, דיליף מדין זימון,עש"ב. וכן בא רעהו הגאון רבי יוסף הלוי נזיר אב"ד מצרים בשו"ת מטה יוסף (ח"ב חאו"ח סי' יג) שהביא הא דנשאל השיירי כנסת הגדולה (הגב"י ס"ק ו) גבי חברת ת"ת שבעיר בזאת שיש תחתיות ועליות וכו', ולמטה יש חצר גדולה וכו', ועומדים ה' בני אדם למטה בחצר, וה' בני אדם למעלה בעליות, ומתפללים תפילת מנחה בקדיש וקדושה, אם מצטרפים תחתונים למעלה, כיון שהעליונים חלקו רשות לעצמם. והשבתי דאם מה שלמעלה היו עליות, ודאי שאין מצטרפין, ובאותו עומדים מקצתם להצטרף עם העומדים למטה בחצר, בהא מספקא לי, דאיברא דלפמש"כ מהר"י אבוהב והרשב"א בטעם ביטול התיבה לגבי בהכנ"ס, יוצא דבנידו"ד שאינו תשמיש לחצר אלא הוא רשות חלוק לעצמו והוא גבוה עשרה אינן מצטרפים, וכ"ש למפקפקים אפילו בתיבה שאינן מצטרפין,עכ"ד השכנה"ג. וכתב ע"ז הרב מטה יוסף, ונוראות נפלאתי על דבריו, שהרי לעיל מזה כתב הב"י בשם מהר"י אבוהב, דמכניס ראשו בחלון מצטרף למנין עשרה, אע"ג שהוא רשות בפנ"ע, וא"כ הכא למה הוצרך ליתן טעם מפני שהיא בטילה, תיפוק ליה מפני שרואין זה את זה, ודוקא במראה פניו מצטרף אע"ג שהיא רשות בפנ"ע, ומש"כ הרשב"א ועוד אני אומר לרווחא דמילתא, דאפילו נאמר דלא בטילה לגבי בהכנ"ס והוי רשות בפנ"ע, כיון שרואין זא"ז מצטרפין, והרב מרן פסק דבטילה לגבי בהכנ"ס, וא"כ לא איצטריך לטעם דרואין, דאפילו אינו מראה להם פניו, מצטרפין, וא"כ הדבר פשוט לכו"ע בנידון הזה של השכנה"ג, שברואין זא"ז מצטרפין,עכת"ד. וכ"כ הרב בית דוד (חאו"ח סי' לג).ע"ש.
ז. מיהו עינא דשפיר חזי, לגאון רבי ישמעאל הכהן בשו"ת זרע אמת (ח"א סי' י) שכתב לדחות דברי הפר"ח באורך, והוסיף שם, דלא מיבעיא לדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דמקילין טפי בזימון מבתפילה לענין צירוף קטן, ודאי דה"נ אין ללמוד קולא זו דסגי ברואין זא"ז גבי תפילה מזימון, אלא אף לתוס' והרא"ש דס"ל דצירוף דקטן לזימון ותפילה שוין, וכמ"ש בפ' ג' שאכלו (דף מח), עכ"ז לענין צירוף דרואין זא"ז ודאי לא דמו כלל אהדדי לא לקולא ולא לחומרא, דהא בזימון הכל תלוי ברואין זא"ז בין ברשות אחת ובין בב' רשויות וכמבואר בש"ס ובפוסקים בסי' קצה, דאפילו ברשות אחת צריך שיהיו רואין זא"ז, ומש"ה אף בשתי רשויות סגי ברואין זא"ז, משא"כ לענין תפילה דהכל תלוי אם הם ברשות אחת. ומה שהקשה הפר"ח ממאי דלמד הרא"ש דין ש"ץ על המפתן דמצטרף לתפילה עם הפנימיים והחיצוניים, מדין המזמן על המפתן, כבר יישבתי קושיא זו לעיל, דלאו מזימון דסעודה יליף, אלא מצירוף לענין ז' ברכות דבני חופה, וסיים, בהא נחתינן ובהא סלקינן דאחרי אלף מחילות, אין מקום לדברי הפר"ח כלל, והדרינן לכללין דאין לסמוך להלכה ולמעשה לצרף ב' רשויות לתפילה ודברים שבקדושה אהך דכתב הרשב"א בתשובה דדרך אפשר ולסניף בעלמא אמרה וכמ"ש השכנה"ג והרב אליה רבה (סי' נה ס"ק יב), וכמבואר מתוך דברי הב"י.ע"ש.
ח. וכן בקודש חזיתיה למרן החיד"א במחב"ר (ס"ק ח) שהביא דברי הרב פר"ח והמטה יוסף, והשכנה"ג. וכתב, דנראה דלדינא נקטינן כהרב שכנה"ג, חדא, דדחיקא מילתא לאוקמי דין מן האגף ולחוץ ודין ט' בגדולה וכו', באין רואין, וכן צריך לאוקמי דין עזרת בהכנ"ס שכתב רבינו ירוחם ופסקו מרן בסמוך (סע' יח) דמיירי שאינן רואים זא"ז, וכ"ז דוחק, דאורחא דמילתא דמן האגף ולחוץ ובעזרה וכיוצא רואין זא"ז. ועוד דאעיקרא דדינא דברי הרשב"א בתשובה (סי' צו) דעלה סמכי הרב פר"ח והרב מטה יוסף בדרך אפשר אמרה, ולא למילתא פסיקתא, וגם מרן בבית יוסף לא חש להביא שארית תשובת הרשב"א, משום דסבר דהרשב"א אטעמא קמא סמיך, והא דרואים בדרך אפשר אמרה, ואם היולדה והמחזיקה לא פסיקא ליה, אנן היכי נקום ונסמוך עלה, וגם ממהריק"ש בס' ערך לחם משמע הכי, וכ"כ בשו"ת הרשב"ש דלא דמי לזימון כלל, ואע"פ שנראה שלא ראה את תשובת הרשב"א הנ"ל, מ"מ הכי נקטינן,ע"כ.
ומצאתי בחפישה בשו"ת מהר"ש לניאדו (סי' ו) שג"כ דחה דברי הפר"ח והרב מטה יוסף וכתב בזה"ל: ואנא דאמינא כי האדם יראה לעיניים, דמרן הב"י לא ס"ל הכי, שהרי לא הביא דברי הרשב"א הללו לא בב"י ולא בשו"ע, ואם איתא דסבר לה מר כדעת הרשב"א, איך ולמה דאשתמוטי הוא דאשתמיט מיניה דלא לאתויי, והלא מר ניהו רבה, מלאכתו קבע ותורתו מאסף לכל המחנות, ולא שבק מר מידי דכתיבא בספרי הפוסקים ולא שייר אפילו חק אחד ואפילו לסברא יחידאה, ומאי שייר דהאי שייר, ולא עוד אלא שמרן בבית יוסף הביא דברי הרשב"א מש"כ בטעם הא' והשמיט לטעם הב', וכן בשו"ע הביא לטעם הא' לבד. מוכח להדיא דלא ס"ל לטעם הב', שהרי שניהם בדיבור אחד נאמרו, וטעמא רבה איכא במילתא, שהרי הרשב"א מאריה דשמעתא קאמר לה בתורת אפשר, שכתב אפשר לומר, ואין דנין אפשר למסמך עלה לא להלכה ולא למעשה, ומה שהביא מדברי הרא"ש דיליף מדין זימון דש"ץ תוך הפתח מצרפן, לענ"ד אינה ראיה דס"ל דברואין מצטרפין, שהרי אעיקרא דדינא דרואין השמיטו הרא"ש, אלא דס"ל דש"ץ שאני שהוא נגרר אחרי הציבור, וכמו שאמרו ש"ץ בקטנה וציבור בגדולה מצטרפין, וכו', אלא שמצאתי למג"א (סי' קצה ס"ק ג) בדין הזימון, על דין המברך יושב על מפתן הבית, דהוא רואה אלו ואלו, והו"ל כמקצתן רואין זא"ז,עכ"ל. וזה מן התימה, דא"כ מאי איריא מברך, אפילו אחר נמי מאחד מב' הכתות הוא מצרפן, משום דהו"ל כמקצתן רואין, אלא הוא אשר דברנו דשאני מברך שהוא נגרר אחריהם, ואף באין רואה הוא מצרפן.
ועוד הוסיף לתמוה על הרב מטה יוסף וז"ל ואני הנני יוסיף להפליא הפלא על פלא שהפליא לעשות נוראות ממקום שבא מטוניה, שהרי דין החלון לא הוי רשות בפני עצמו, וכמו ששנינו החלונות ועובי החומה כלפנים, והביא מרן בשם רי"ו שה"ה לבהכנ"ס,וא"כ מש"כ מרן בשם מהר"י אבוהב דמכניס ראשו בחלון מצטרף, היינו משום דהוי כלפנים ואינו רשות בפנ"ע, אלא שבעינן מכניס ראשו בחלון, וא"כ אדרבה משם ראיה להיפך שרואין זא"ז לא מהני במקום שחולק רשות לעצמו, וא"כ גבי תיבה שהיא חולקת רשות לעצמה, לא דמיא לחלונות הבהכנ"ס, ולכן הוצרך לטעם שהיא בטילה לגבי בהכנ"ס וכו,. וא"כ כולהו רבוותא, הגאון, ואורחות חיים ומהר"י אבוהב שהביאו דבריו ומרן ושכנה"ג כולהו ס"ל דלא סגי ברואין, ואין לנו אלא דברי הרשב"א דקאמר לה בתורת אפשר ולא תני לה הלכתא פסיקתא, ודברי הפר"ח והמט"י תמוהים דפסקי לה בסכינא חריפא, מילתא דהרשב"א מארי דשמעתא גופיה לא ס"ל.עכ"ד. וכ"כ הרב מלכי בקודש (על הגדה של פסח דף קיא ע"א) דלא מהני רואין זא"ז. וכ"כ הרב שלמי ציבור (סי' נה ס"ק יג) והמאמר מרדכי (ס"ק יד) והגר"א (ס"ק לא) והמשכנות יעקב (או"ח סי עה).
ט. ואשקוטה ואביטה לגאון רבי יוסף חזן זצ"ל בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סכ"ח) שג"כ עמד על סוגיא זו באורך, וכתב, דהא דמרן הב"י לא הזכיר טעם זה של הרשב"א דרואים, משום דס"ל שהרשב"א כתב כן לשיטתיה, דמעין הא דקיי"ל הכא דבעינן עשרה במקום אחד, איתיה נמי לענין קידוש, דקיי"ל כשמואל דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה, דהיינו שיהיה הקידוש במקום שאוכל, ואמרינן בפסחים (קא.) סבור מינה ה"מ מבית לבית, אבל מפינה לפינה בחד ביתא לא וכו'. ובפירוש סוגיא זו נחלקו הראשונים, דעת רב שר שלום הביאו הטור באו"ח (סי' רעג), דכל זמן שרואה מקומן מותר, אפילו מבית לחצר, ואם לאו אסור, וסברה זו כתבה הר"ן בפ' ער"פ (פסחים כ. בדפי הרי"ף) דמדמו לה לזימון דאם רואים אלו את אלו דמצטרפי,ע"ש. ודברי הרשב"א בתשובה זו ברור מללו דקאי בשיטת הרב שר שלום הלזו, שהרי כתב ולא תימא דוקא בית אחת, דבית אחת היינו בירה אחת כמ"ש דקרו לבירה בית, וכן מבית לבית האמור בפסחים, דהיינו מבירה לבירה אחרת ומפינה לפינה ממקום אחד למקום אחר שבבירה, דהיינו מאיגרא לארעא,עכ"ל. ואי לא ס"ל כהרב שר שלום וגבי קידוש כל שהם שני מקומות אף ברואים לא מהני, א"כ מה ראיה הביא מזימון אדרבה נילף מקידוש דלא מהני, כי ע"כ נראה לי דקאי בשיטת הגאונים דגם בקידוש מהני רואים אף בשני מקומות, ומ"מ כבר כתב הב"י באו"ח (סי' רעג ד"ה ובחדר אחד) דכל דהוי בשני מקומות בעי קידוש אחר כשיטת הרמב"ם והרא"ש, וכן סתם בשו"ע (שם ס"א),ע"ש. וא"כ כיון דפוסק דטעם רואים לא מהני בקידוש, תו אין מקום להתיר בטעם רואים בצירוף תפילה, דאדנילף מזימון ילפינן מקידוש להיפך. ועל כן השמיט טעם השני של הרשב"א, דס"ל שדבריו הם לדעת הרב שר שלום, וכ"ש שגם הרשב"א כתב זה בדרך אפשר ולסניף בעלמא, שיש לצדד שגם הרשב"א לא סמך ע"ז הטעם, ואיך יסמוך הב"י עליו. והנה אמת שראיתי בשו"ת פרח מטה אהרן (ח"א סי' קו דף קפ ע"א) שכתב, דלשון 'אפשר' אינו בדרך ספק אלא דרך ודאי, והביא ראיה,ע"ש. לדידי צריכא רבה, והראיה שהביא לא משמע הכי וכו', וגם ראיתי להרב אחר גדול שבדורו חולק עליו בזה, וכתב דלשון 'אפשר' היינו דמספקא ליה,ע"ש. וגם ראיתי בתשובת הרדב"ז (סי' תתלז) שכתב בתשובת הרשב"א שנתן ג' טעמים בדבר, דלא סמך על הטעם השני,ע"ש. ואי ס"ל הכי אע"ג שלא כתב טעם ב' בלשון אפשר, כ"ש בנידו"ד, ותו לא קשיא להב"י שלא הביא טעם זה.ע"כ.
י. ואין לומר דאיכא ספק ספיקא, שמא כדעת רש"י הנ"ל שבכל גוונא מצטרפים לדעת רבי יהושוע בן לוי דהלכתא כוותיה, ואת"ל כהחולקים, שמא כדעת הפר"ח ודעימיה שברואין זה את זה מהני כמו גבי זימון, דזה אינו, חדא ששיטת רש"י יחידאה, והשנית דאף הפר"ח גופיה דס"ל שרואין זא"ז מהני התבסס על הרשב"א, וברשב"א גופיה דעת רוב האחרונים שאמר זאת רק בדרך אפשר, ובפרט לפי מה שהוכחנו שדעת מרן דלא מהני רואין זא"ז, א"כ שני הספיקות הם נגד מרן.
הן אמת שהמחב"ר (שם ס"ק יא) כתב, שבשעת הדחק שאינן יכולים לצאת מהבית, אפשר לסמוך על הפר"ח ודעימיה, ולא יתבטלו ארבעים יום מלהתפלל בציבור ולא ישמעו קדיש וקדושה,ע"ש. מ"מ לפי דברינו שדעת רוב ככל הראשונים ורוב האחרונים שאין לצרף למנין אף אם רואים אלו את אלו במרפסות, נראה שאף בשעת הדחק לא מהני, וכ"ש לענין ברכות דכלל גדול נקוט בידינו שספק ברכות להקל. ואע"פ שהמשנה ברורה (סימן נה ס"ק נז) ובביאור הלכה (שם ד"ה ולחוץ) כתב שבמקום הדחק אפשר שיש להקל, ואף בנידון דידן בזמן מגיפת הקורונה הוי שעת הדחק, מ"מ לאמור לעיל י"ל סב"ל ואין לצרף למנין ע"י צירוף אנשים הנמצאים במרפסות, וכ"כ בכף החיים (שם ס"ק עח).
יא. ואף שהיה מקום לומר שכל מחלוקת הפוסקים הנ"ל היא במצוה ולא בברכה, וידוע בשערים המצויינים בהלכה כללו של הרדב"ז בתשובה ח"א (סי' רכט), שאם המחלוקת של הפוסקים במצוה ולא בברכה, לא אמרינן ספק ברכות להקל. ושם כתב בזה"ל: ועיקרם של דברים לדעתי שכל שנהגו ישראל כסברת אחד מהפוסקים או דהוי אתריה דמר, העושה מצוה כדעת אותו פוסק חייב לברך, שחזר הדבר כאילו הוא תורה. שכיון שנהגו כאותו פוסק או דהוי אתריה דמר, הו"ל אצלם כאילו אין בו מחלוקת.ע"ש. ואולם מרן הגרע"י זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאו"ח סי' מב אות ד) הביא בשם מהר"א ישראל בשו"ת קול אליהו ח"ב (חאו"ח סי' כח) שהוכיח דמרן ס"ל דלא כהרדב"ז, מהא דפסק מרן בש"ע (סי' תעג ס"ז) בדין נטילה לטיבולו במשקה, שאין לברך, אלמא דלית ליה האי כללא דהרדב"ז. וכן הוכיח בעל שדי חמד בשו"ת אור לי בהשמטות (דף קמה ע"ד) ממה שפסק מרן (בסי' יד ס"ב) שאם הטיל ישראל ציצית בבגד בלי כוונה, אם אין לו ציצית אחרת יש לסמוך על הרמב"ם שמכשיר, אך לא יברך עליו. ואילו לדעת הרדב"ז כיון שהרמב"ם מרי דאתרא יש לפסוק כדבריו כנגד רש"י והרא"ש. וגם לברך עליו, אלא ודאי מוכח דלא כהרדב"ז. וכן מוכח עוד ממש"כ מרן בבית יוסף (סי' תרמט), שאע"פ שהרמב"ם מכשיר בלולב היבש בשעת הדחק, מ"מ ברוכי לא מברכינן. וכ"פ בשלחן ערוך שם. ואע"פ שהרמב"ם הוא מרי דאתרא, חשש לספק ברכות. נמצא שמרן לא ס"ל האי כללא דהרדב"ז. ואף שמרן החיד"א בס' שם הגדולים ח"ב (ליוורנו תקמ"ו דף צב ע"א) כתב בדין ס"ת שאין בו תגין, שמכיון שמרן הש"ע א"ח (סי' לו) פסק שכשר בדיעבד, אפשר לברך מכיון שהמחלוקת אינה בברכה אלא במצות ס"ת עצמו,ע"ש. מ"מ כ"ז כאשר גם דעת מרן שכשר וגם כשהמחלוקת במצוה, שפיר מברכינן. ואולם בנידון דידן כבר הוכחנו שדעת מרן שא"א לצרף מרפסות וכנ"ל, וא"כ אמרינן בזה שפיר סב"ל. והנלענד"כ. וכן ראיתי תשובה בכת"י לראש"ל הגר"י יוסף שליט"א שכתב שאין לצרפם משום סב"ל.
יב. מ"מ לענות אמן נראה שאפשר לסמוך על הס"ס הנ"ל, דכבר כתב הפמ"ג באשל אברהם (סימן רט סק"א) שבספק אמן לבטלה, אינו עובר על איסור תורה של "לא תשא" אלא רק איסור דרבנן, וא"כ כשיש ספק ספיקא אפשר אף לסמוך לכתחילה ולענות אמן. וכ"כ בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאו"ח סימן יח אות ט) שהשומע מחבירו שמברך בורא נפשות אחר שתיית קפה חם או תה חם, ושתה רביעית בתוך כדי אכילת פרס, עונה אחריו אמן, הואיל ויש ספק ספיקא לברך, דשמא הלכה כראב"ד שצירוף משקים הוא בכדי אכילת פרס, וכן הכריע הגר"א בביאורו (סי' תריב סק"ט) ואת"ל כדברי הרמב"ם, שמא הלכה כהכנה"ג ודעימיה שלענין ברכה אחרונה אפילו שהה יותר מכא"פ חזי לאיצטרופי, ואת"ל כדעת המג"א ודעימיה שדין ברכה אחרונה כדין איסורים שאין מצטרפים אלא בכא"פ או בכדי שתיית רביעית, שמא בקפה ותה שדרך שתייתם ע"י שהייה וסירוגין, מצטרפים אף ביותר מכדי שתיית רביעית, ע"ש. וכ"כ ג"כ בחלק ח (חאו"ח סימן כח אות ח). ע"ש. וה"ה לשומע ברכות פסוקי דזמרה או ברכות קריאת שמע מאשה הנוהגת לברך ברכות אלו, שיענה אמן אחר הברכות, דאיכא ספק ספיקא, שמא הלכה כדעת רבינו תם ודעימיה בקידושין (כט.) שנשים רשאות לברך על מצות עשה שהז"ג, ואת"ל כדעת הרמב"ם ודעימיה שאין הנשים רשאות לברך על מצות עשה שהז"ג, מ"מ שמא הלכה כשו"ת הלכות קטנות ח"א (סימן רסד) ועוד, שאין בברכות השבח משום איסור ברכה לבטלה. ע"ש. וה"ה בנידו"ד.המורם מהאמור: אין לצרף אנשים העומדים במרפסות למנין עשרה כדי לומר תפילת החזרה אף לא בשעת הדחק, ואולם המיקל לענות אמן יש לו על מה שיסמוך. והנלענד"כ. וה' יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות.